מעשה משעמם / אנטון צ'כוב

מעשה משעמם / אנטון צ'כוב
הוצאת עם עובד
130 עמודים
מרוסית: נילי מירסקי

את הסיפור הזה של צ'כוב קראתי לראשונה בתוך אוסף הסיפורים "פריחה שנתאחרה". בזמנו הוא לא תפס אותי במיוחד. אבל עכשיו, כשהוא יוצא כספר נפרד, התחברתי אליו באופן שונה לגמרי. בלי ההקשר של שאר הסיפורים, כשהוא ניצב לבדו, השקט המדויק שלו הופך לבלתי ניתן להתעלמות. הוא לא מבקש תשומת לב – אבל משיג אותה בכל מקרה.

למרות השם "מעשה משעמם", זה סיפור רחוק מאוד משעמום. צ'כוב עושה כאן בדיוק את מה שהוא מצטיין בו – בלי עלילה סוערת ובלי הפתעות גדולות. רק תודעה אחת, עייפה, מהורהרת, נבונה מדי ומרוחקת מדי מהחיים עצמם. הפרופסור ניקולאי סטפניץ', אדם מכובד, מצליח, מי שנחשב לאורים ותומים בתחומו, מגלה לפתע שכל מה שבנה סביבו לא מצליח להחזיק את חייו הפנימיים.

הוא חי בתוך עייפות שקטה, קהות חושים, ניכור כמעט מוחלט. אשתו ובתו לא באמת נוכחות בעולמו. היחידה שעדיין נוגעת בו היא קאטיה, בתו המאומצת, שחקנית צעירה וחיה, מלאה בפגיעות ובתשוקה – כל מה שהוא כבר איבד מזמן. הוא מצליח להבין אותה, אבל לא ללוות אותה. הוא יודע לאבחן, לא לחבק.

רוב הסיפור מתרחש בתוך ראשו. כמעט שלא קורה דבר בעולם החיצוני, אבל בפנים גואה קדרות מהסוג הכי אנושי. תחושת קיפאון, ריק, חוסר שייכות. זה לא סיפור על טרגדיה – אלא על התפוררות איטית, יומיומית, של טעם החיים. כשקאטיה מבקשת ממנו עזרה, מתבהרת הפואנטה: אי אפשר להחזיק חיים שלמים רק דרך הצלחה או תבונה. בלי חום, בלי קשר, בלי סקרנות – הכל קורס לאט.

הדבר המרשים אצל צ'כוב זה שלא צריך ממנו הרבה כדי לכאוב. אין פאתוס, אין מוסר השכל. רק עיניים חדות שמביטות באדם שנפרם מבפנים. והתרגום של נילי מירסקי מצליח לשמר את הקור הרגיש הזה בדיוק – בלי להתייפייף, בלי לייפות.

קראתי את הספר ביום אחד, אבל הוא נשאר איתי הרבה אחרי. הוא מציף שאלות מהסוג הכי פשוט והכי מטריד – מה נשאר מאיתנו כשאנחנו מפסיקים להרגיש. מתי הפכנו לדמויות ברזומה של עצמנו. וכמה מתוך החיים שלנו באמת שלנו.
עוד ספר נהדר בסדרת קלאסיכיס המצוינת של עם עובד.