כסף מהיטלר / רדקה דנמרקובה

כסף מהיטלר / רדקה דנמרקובה
הוצאת אפרסמון
271 עמודים
תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

לא מעט פעמים אני מתבונן על כריכות הספרים ובודק מעבר לעיצוב את המשמעות של הכריכות אל מול תוכן הספר וגם כן זה מאוד סקרן אותי.
התפוח על הכריכה נראה רגיל לגמרי בהתחלה. חצוי לשניים, בוהק ועסיסי. אבל אם מסתכלים מקרוב, רואים זבובים קטנים בתוכו. משהו בפנים כבר התקלקל. זה בדיוק מה שהספר הזה מראה לנו. מבחוץ נדמה שהכול חזר למסלול אחרי המלחמה. חיים חדשים, מדינה שמתפקדת. אבל מבפנים הזיכרון רקוב, היחס לאנשים לא השתנה, והאמת מוסתרת.

הספר המטלטל הזה מתחיל עם גיטה, נערה יהודייה בת שש עשרה שחוזרת אחרי השואה לכפר שבו נולדה. היא שרדה את המחנות, איבדה את כל משפחתה, ורוצה לחזור לביתה בעבר ולראות אם מישהו נשאר בחיים. אבל היא מגלה שהכפר לא רוצה בה. לא רואים בה יהודייה שעברה גיהינום, אלא גרמנייה. לא רואים בה נפגעת אלא מישהי שמפריעה להם. את הרכוש של המשפחה שלה כבר חילקו ביניהם. את הסיפור שלה אף אחד לא רוצה לשמוע. והיא, במקום להתחיל חיים חדשים, נאלצת להילחם על עצם הזכות שלה להתקיים.

בחלק הבא של הספר אנחנו עוברים לשנת 2005. גיטה כבר אישה מבוגרת. היא חוזרת לאותו כפר, עם מסמכים כדי לדרוש הכרה. היא רוצה להוכיח שהמשפחה שלה לא שיתפה פעולה עם הנאצים. שהיא עצמה לא שקרנית. שהיא ראויה לצדק. אבל גם הפעם האנשים סביבה מעדיפים שלא לדבר. הם לא רוצים לפתוח פצעים ישנים. הם לא מרגישים אשמים. חלקם אפילו זוכרים את אביה כעשיר גרמני, לא כיהודי שנרדף. בשבילם היא רק מסבכת את העניינים.
מה שחזק כל כך בספר הזה הוא שאין בו רוע מובהק. אין בו גזירות, אין מחנות, אין חיילים עם רובים. יש פקידים, שכנים, ראש כפר, משפטים ושיחות מנומסות. ובכל זאת יש תחושת רוע שלא נגמר. שקר שממשיך לחיות. עולם שלא למד כלום. לא מדובר באירועים קיצוניים אלא בשגרה יומיומית שבה לאף אחד לא אכפת.

גיטה עצמה לא מוצגת כדמות רכה. היא כועסת, עקשנית, לפעמים אפילו לא נעימה. אבל ככל שהקריאה מתקדמת, מבינים שאין לה דרך אחרת לשרוד מול מערכת שלא רוצה לשמוע אותה. כל מה שהיא עושה נועד כדי שלא ימחקו אותה. המאבק שלה, גם אם לא נעים לקרוא עליו, נוגע בדיוק בשאלה הגדולה שהספר מעלה. מי אחראי למה שקרה. מי מוכן להסתכל על עצמו. ומה קורה כשמישהי באה להזכיר את מה שכולם ניסו לשכוח.

הספר לא מספר על השואה עצמה. הוא עוסק במה שמגיע אחריה. הוא מראה איך חברה שנראית תקינה יכולה להמשיך לפגוע באותם אנשים, רק בדרכים אחרות. הוא מזכיר שאנטישמיות לא נעלמה אלא רק שינתה צורה. הוא מציב מראה לא רק לעבר אלא גם להווה. יש בו שאלות שממשיכות ללוות את הקורא גם אחרי סיום הקריאה. במיוחד עכשיו, כששיח של שנאה וצמצום זהויות חוזר להיות נוכח.

הכתיבה ישירה וחדה, לא מנסה לרכך או להנחם. התרגום של פאר פרידמן נאמן לרוח הזו, ומעביר את הקול של הסופרת באופן מדויק ובהיר. הוצאת אפרסמון בחרה שוב ספרות שלא מבקשת לרצות אלא לעורר. זה ספר שלא מבקש שיבינו אותו. הוא מבקש שיקשיבו לו.
אין בו סוף טוב. אין בו הקלה. אבל יש בו דיוק נדיר לגבי הדרך שבה זיכרון נוצר, איך כוח עובר מדור לדור, ואיך שתיקה יכולה להפוך לצורה של אלימות.