תמורה נאותה / מאיה ערד

תמורה נאותה / מאיה ערד
הוצאת חרגול – מודן
208 עמודים

מאיה ערד היא כותבת מוכשרת מאוד. אין בזה ספק. היא יודעת לבנות דמויות חזקות, שולטת בניואנסים של יחסים אנושיים, ויש לה יכולת לראות לעומק את השבריריות שבחיים בין ישראל לאמריקה. קראתי כמה מהספרים שלה, ויש ביניהם כאלה שריגשו אותי באמת. הפעם, משהו לא התחבר. הספר הזה כתוב היטב, אבל הוא לא הצליח לגעת בי. הרגשתי שאני נשאר קצת מבחוץ.

שלושה סיפורים ארוכים מרכיבים את הקובץ הזה, וכולם עוסקים בדמויות שנמצאות ברגע של עימות פנימי. לא עימות דרמטי או קולני, אלא כזה שמתנהל מתחת לפני השטח, מול עצמן, מול מה שהן מרגישות שמגיע להן. הן רוצות יותר: יותר הכרה, יותר תשומת לב, יותר יחס, אבל לא מצליחות לבקש את זה באופן ישיר. והפער הזה, בין מה שהן נותנות לבין מה שהן מקבלות, הוא לב הסיפור, והוא גם לא באמת נפתר.

הסיפור הראשון עוקב אחרי מתרגמת מבוגרת שעובדת מעברית לאנגלית. היא נראית מצליחה כלפי חוץ, אבל מתקשה לעמוד על שלה, לא בעבודה, לא במערכות יחסים. היא יודעת לדייק בטקסטים של אחרים, אבל לא בתרגום של עצמה לעולם. קיוויתי שהסיפור יעז לחדור עמוק יותר אל הפנים שלה, לחשוף פצע או שורש, אבל הוא נשאר באותו מרחק כמעט עד הסוף.

דווקא בלימונדה הרגשתי יותר מעורב. הסיפור עוקב אחרי גבר שתכנן חופשה שקטה עם משפחתו, ונגרר למציאות עמוסה מדי עם גיסות, ילד על הרצף, וכלב שמערער את השקט המדומיין. אבל הדמות שנשארה איתי היא דווקא אשתו, שנמצאת במתח בלתי אפשרי בין הצורך לרצות את כולם לבין השחיקה שהיא חווה בעצמה. זו נכתבה ברגישות רבה.

הסיפור השלישי מתאר סבתא שלוקחת את נכדתה הציירת הצעירה לטיול אמנותי באירופה. כמו דמויות אחרות שערד כתבה בעבר, גם כאן יש פער בין האופן שבו הדמות רואה את עצמה לבין מה שהמציאות משקפת לה. זו דמות קצת טרגית, אבל גם מצחיקה לרגעים, והסיפור מצליח להחזיק אותה בדיוק הנכון, מהודק, חד, ומשאיר טעם מריר.

שלוש הנובלות האלו שואלות את אותה שאלה מנוסחת בצורות שונות: מה בעצם מגיע לנו? לא רק במשכורת או בהכרה, אלא במובן האנושי – מה התמורה שמישהו אמור לתת לנו על זה שאנחנו כאן. ערד לא מציעה פתרונות, היא רק מציבה את הפער. וזה עובד, לפחות כרעיון. אצלי זה לא הצליח לעורר חוויה שלמה.

ערד יודעת מה היא עושה, בזה אין ספק. אבל הפעם, הדיוק והמיומנות לא הצליחו לפתוח לי את הלב.