מזמן לא ראיתי כוכב נופל / סיגל שובל
הוצאת קתרזיס
57 עמודים
גם בספר הזה כמו הרבה ספרי שירה אחרים אני מתבונן לעומק בכריכה ומנסה להבין את ההקשר שלה לשירים שבספר. רקע כהה מאוד, כמעט שחור, שבתוכו פס בהיר דק באלכסון, לא ברור אם זו תנועה או שובל שנשאר אחרי תנועה, אולי כוכב שנפל, אולי רק הזיכרון שלו, ודווקא בזה שאין כוכב, שאין דבר ברור להיאחז בו, יש משהו עדין, צנוע, שמזמין אותך פנימה בלי להגיד לך מה תמצא שם. הכריכה מרמזת בדיוק על מה שמצפה בפנים, לא הרגע שבו משהו קורה, אלא מה שנשאר ממנו אחר כך, התהודה, ההד, השקט שבא אחרי, ומהמקום הזה מתחילים השירים.
סיגל שובל כותבת שירה שקטה, לא שירה שצועקת או מתאמצת או מנסה לרגש בכוח, אלא שירה שנכתבת ממקום אחר, עמוק יותר, פנימי יותר, שיש בו גם כאב וגם השלמה, גם מבוכה וגם צלילות, השירים מדברים על אובדן אבל לא על המוות עצמו, אלא על מה שנשאר אחרי שהמוות עבר, הם מדברים על קשרים שלא מתממשים, על בדידות בעיר, על מבטים שלא נפגשים, על הרצון לבית שהוא לא רק קירות אלא מקום בגוף ובזמן שאפשר לנוח בו, והחיפוש הזה נוכח כמעט בכל שיר, בצורת הכתיבה, באיפוק, במה שלא נאמר.
מה שמרגישים בספר זה את הזמן, הזמן שעבר בין שיר לשיר, את השנים שהשירים האלה נכתבו בהן, את ההפסקות, את השתיקות, כל שיר הוא כמו דף שנכתב לאט, מתוך מחשבה, מתוך הליכה, אין כאן דרמה ואין כאן הכרזות, יש נשימה, מרווח, ויש גם תחושת אמת, לא אמת של עובדות אלא אמת של תחושה, של מגע, של מקום רגשי שמישהו היה בו באמת וידע לכתוב אותו כמו שהוא.
ספר שירה נוגע ומרגש שעוסק בנושאים רבים ועושה אותם טוב ומעניין, גורם לך להרהר ולשקוע בהם והתחברתי לזה מאוד.
"תשמרי על עצמך", אמרת ליד הדלת
והצמדת את המצח שלך לשלי.
דווקא איבר הפנים, שלא רואה ולא שומע
ולא שואף את ריח המילים.
"תשמרי על עצמך", אמרת
והשארת אחריך
מצח חרות
בודד כמצבה."
snirbooks 
כתיבת תגובה