נורא ובארוד / אושרת מזרחי שפירא

נורא ובארוד / אושרת מזרחי שפירא
הוצאת הקיבוץ המאוחד
318 עמודים

זריפה הייתה בת שלוש-עשרה כשהשיא של חייה כבר היה, לכאורה, מאחוריה. נישואין לגבר מבוגר, בלי בחירה, בלי שאלה. ככה זה היה וזה נשמע כמו התחלה של סיפור שאי אפשר לנשום בו. כזה שכבר ברור מה יקרה. ילדה שהופכת לאישה מוקדם מדי, ואין לה מוצא.

אבל הסיפור הזה מתעקש להיות משהו אחר.
סיפור של חיים. ככה, כמו שהם.

מה שהחזיק אותי זה הקול. מזרחי שפירא כותבת מתוך המקום ההוא – לא כאילו היא מסתכלת על הדמויות מלמעלה או מהצד, אלא כאילו היא זוכרת. כאילו היא שמעה את הריח של הלחם ואת הפחד שהתערבב בו. כאילו היא ישבה עם הנשים ההן, ושמעה אותן מדברות באופן הכי אותנטי שיכול להיות. יש כאן סיפור נשי עמוק, סיפור שלא מנסה להוכיח אלא לתעד, לספר, לתת מקום.

זריפה היא לא הגיבורה שהייתי רגיל אליה.
היא לא עושה מהפכה. לא יוצאת למרד. לא צועקת.
היא חיה.
יום אחרי יום. שנה אחרי שנה.
וזה בדיוק מה שנגע בי שהספר נותן מקום לחיים "קטנים", לקיום שמתעקש להמשיך גם כשהכול סוגר.

לאורך הספר אנחנו עוברים איתה מסע של עשרות שנים מכפר יהודי בכורדיסטן העיראקית לירושלים של שנות השישים. המסע הזה לא דרמטי, אבל הוא מלא בתנועה פנימית. הוא מראה איך אדם יכול להשתנות, להתאים את עצמו, לפעמים לשתוק, לפעמים לבחור להאמין ובכל זאת לא לאבד את עצמו לגמרי.

השם "נורא ובארוד" לקוח מארמית. אמרו את זה פעם על נשים שהיו "יותר מדי" יותר מדי דעתניות, יותר מדי נוכחות, יותר מדי חיות. במילים אחרות: נשים שלא הסכימו להיעלם.
יש משהו כמעט מתריס בבחירה של הסופרת לקרוא כך לספר. לקחת את הביטוי הזה – שהיה אמור להרתיע, להקטין ולהפוך אותו לדגל. כאילו להגיד: זה מה שקראתם לנו? יופי. עכשיו תקשיבו.

זה לא ספר קל לקריאה. לא רק בגלל התכנים, אלא גם בגלל מה שהוא פותח בפנים מחשבות על המקום של נשים, על אילמות, על העבר שלנו כחברה. אבל הוא גם מלא אהבה. אהבה לנשים חזקות, לאמהות, לשורדות. לסיפורים שנשארו בשוליים יותר מדי זמן.

ספר חשוב ומומלץ.