אהבה בשש תיבות / מיכל בראון

אהבה בשש תיבות / מיכל בראון
כנרת זמורה
268 עמודים

יש לי חולשה לספרים שמוזיקה יושבת בהם בלב הסיפור. לא כמוטיב רומנטי, אלא כמקלט. כלי נגינה שבורים, תווים חסרים, רגעים של נגינה מאוחרת בלילה כל הדברים האלה אומרים לפעמים יותר ממונולוג רגשי. דניאל, הגיבור של מיכל בראון, חי בדיוק בתוך החלל הזה.

הוא אוסף כלי נגינה עתיקים בניו יורק, אבל בעצם אוסף רגעים שאבדו. הוא חי בשקט, בין קונטרבס ישן לפסנתר לא מכוון, כאילו העבר בטוח יותר מהווה. ואז מגיע הטלפון שריפה בבית של אביו, מצב רפואי. פתאום העולם שהוא בנה לעצמו נסדק.

מה שיפה אצל בראון, זה שהיא לא ממציאה את הגלגל. אין פה גאולה גדולה, אין רגע שבו דניאל משנה את חייו מן הקצה אל הקצה. הוא נשאר מהוסס, לפעמים קשה לאהוב אותו. אבל דרך הקשר המחודש עם אביו, דרך הדאגה היומיומית, דרך אישה אחת בשם ויויאן שמדברת בלי הפסקה, משהו בכל זאת משתנה בו לא כמו מהפכה, יותר כמו סדק שמתפשט לאט.

ויויאן יכולה הייתה להיות קלישאה הדמות הרעשנית שבאה לבעוט בגיבור הבודד אבל בראון חומקת מהמלכודת הזו. היא נותנת לה עומק, שבריריות, וגם קצוות מחוספסים. הקשר ביניהם נבנה בלי דרמה גדולה, בלי סצנות של "עכשיו או לעולם לא". רק שני אנשים עם הרבה היסוסים שנפגשים איפשהו באמצע הדרך.

התיאור של הדמנציה של האב חונק. לא בגלל שהוא דרמטי, אלא כי הוא מדויק. ההתפוררות האיטית, חוסר האונים, הידיעה שאתה מטפל במישהו שלא בטוח שידע מי אתה מחר. זו לא עלילה שמחפשת רגש מהיר היא נותנת לך לשהות בתוך הכאב הקטן, השחיקה היומיומית.

הספר כתוב בלי התחכמות, בשפה צלולה ומאופקת. בראון יודעת לשתוק בזמן הנכון, לתת לרווחים בין המילים לעשות את העבודה. היא לא דוחפת את הסצנות, לא מבקשת מהקורא להתרגש בכוח. ובדיוק בגלל זה זה עובד.

ספר נהדר.