שכול וכשלון וזומבים / אמיר חרש, יוסף חיים ברנר
הוצאת עם עובד
272 עמודים
לא ציפיתי להתאהב בספר שיש בו גם זומבים וגם ברנר. זה נשמע כמו רעיון מוזר, כמעט הלצה אבל כבר אחרי כמה עמודים הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. לא עוד גימיק ספרותי, לא עוד ניסיון "להדליק" את הקורא עם רעיון קיצוני. אמיר חרש כתב כאן ספר עמוק, מצחיק, כואב, ובעיקר מקורי לגמרי.
הסיפור מתרחש ביקום אחר שבו מאורעות תרפ״א היו בעצם מתקפת זומבים. ברנר לא נרצח מיד הוא נסוג עם קבוצה קטנה לבית חווה, מוקף מתים מהלכים, ושם, במקום להתייאש, הוא ממשיך לכתוב. וזה מה שהספר עושה הכי טוב: מראה איך גם כשאין סיכוי, ואפילו כשאין קורא, ברנר כותב. כי זה מה שהוא יודע לעשות. כי המילים חזקות יותר מהמוות לפחות לזמן מה.
השפה היא חלק מהמהלך. חרש לא מוותר על הלשון הברנרית: התחביר המפותל, ההתלבטות, הרגש שנשפך בין משפטים שבורים. זה לא תמיד קל לקרוא, אבל זה עובד. השפה עצמה נהיית סצנה לא רק אמצעי, אלא לב העניין. ודווקא ככה, בתוך כתיבה שנראית מיושנת לכאורה, הספר מרגיש חי. נושם. מתייסר.
ויש גם הומור, ויש רגש, ויש כאב גדול מתחת לפני השטח. לא רק בגלל הזומבים אלא בגלל מה שהם מסמלים. תחושת קץ. עייפות מהחיים. מה שקורה כשהעבר לא מוותר, והעתיד לא באמת מגיע. ברנר כאן הוא לא רק דמות היסטורית הוא מין סמל של מישהו שצועק מתוך השתיקה. רוצה להבין, רוצה לשרוד, אבל לא מפסיק לשאול מה הטעם.
הספר הזה גרם לי לחשוב על הספרות העברית אחרת. מה יקרה אם נפסיק לפחד מ"ז’אנרים"? מה אם דווקא דרך פנטזיה, או אימה, או מה שלא נקרא לו "רציני" נצליח לומר משהו אמיתי, חשוף, כואב? בעיניי, חרש הצליח. הוא כתב ספר שמצד אחד לא דומה לשום דבר אחר, ומצד שני מרגיש לגמרי שלנו.
האם זה ספר לכולם? כנראה שלא. הוא דורש סבלנות, פתיחות, ויכולת להקשיב לשפה שלא מתנצלת. אבל מי שייכנס אליו יגלה יצירה מרגשת, מוזרה וטורדת מנוחה כזאת שנשארת איתך גם אחרי הסיום.
snirbooks 
כתיבת תגובה