נגורי, געגוע לעונה החולפת / ריוקו סקיגוצ'י

נגורי, געגוע לעונה החולפת / ריוקו סקיגוצ'י
הוצאת תשע נשמות
105 עמודים
תרגום: דנה שם-אור

קשה להסביר איך מסה קצרה על אוכל וזמן מצליחה להפעיל כל כך הרבה רגשות בלי להזדקק לדרמטיות או לרגשנות. נגורי של ריוקו סקיגוצ'י עושה את זה בשקט, בעדינות כירורגית, דרך תנועה כמעט בלתי מורגשת של תודעה. תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני עובר טרנספורמציה קטנה – לא פתאומית, אלא כזו שמתחילה בסדק. כמו שינוי קל בטמפרטורה שמבשר עונה אחרת.

הספר מתמקד ב"נגורי"  מונח יפני שמתאר את שארית התחושה שנשארת לאחר עונה שחלפה. זיכרון של טעם, תחושת פרידה מהעכשיו שהוא כבר כמעט אתמול. סקיגוצ'י לוקחת את המילה הזו ומרקדת סביבה, מפרקת אותה לרגעים מהחיים: אוכל שמסמן עונות, פרחים שבלעדיהם השוק נראה ריק, או מתכון שהיא מבשלת מתוך זיכרון של מקום אחר.

מה שמשך אותי במיוחד הוא האופן שבו היא מחברת בין האישי לתרבותי בלי ליפול לאקדמיזציה. היא לא מתיימרת ללמד, אלא פשוט מתבוננת  בטעם, בריח, בזמן. התרבות היפנית נוכחת בכל פסקה, אך לא כמסגרת נוקשה אלא כאורח חיים. בניגוד למקום שבו אני חי, שבו עונות השנה הן כמעט רק נתון ביומנים או בתחזית, אצלה מדובר בשפה שלמה. פרידה משזיף היא לא רק גסטרונומית – היא קיומית.

כתיבה כמו שלה מזכירה לי כמה אנחנו התרגלנו לחיות על פני השטח. לעבור מדבר לדבר בלי לעצור. סקיגוצ'י עוצרת, אפילו מתעכבת. היא יודעת שדווקא בפרטים הקטנים – בזיכרון של אבטיח באמצע יולי או בטעם המריר של קליפת תפוז באוקטובר  מסתתר סוד. והסוד הזה הוא לא בהכרח נוסטלגי. הוא מלא נוכחות, אולי אפילו סוג של אמונה שמה שחולף אינו אובד, אלא נטמע בתוכנו כמו טעם בלשון.

לא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על בשבחי הצללים של טניזקי. שניהם ספרים שבוחנים את מה שנמצא בצל, בשוליים, במה שלא מואר מדי. לא יפים במובן המקובל, אלא נוגעים. וגם כאן, כמו אצל טניזקי, התחביר מאופק, מצלצל כמו מנטרה  לא מתרפס, לא מתלהב. פשוט מדויק. התרגום של דנה שם-אור שומר על הטון הזה בצורה יפה ומאופקת, כזו שלא מבקשת להרשים אלא לשמר את הקול.

נגורי השאיר בי שאלה אחת עיקשת: כמה טעמים כבר שכחתי, כמה ריחות חלפו דרכי בלי שטרחתי לזכור? והאם אני מסוגל ללמוד מחדש את האמנות הזו  להרגיש את סוף העונה לא רק בגוף, אלא גם בנפש.