ריצת אמוק / שטפן צווייג

ריצת אמוק / שטפן צווייג
הוצאת עם עובד | 106 עמודים
מגרמנית: יונתן ניראד

אני אוהב את הנובלות של שטפן צווייג.
תמיד אותו אפקט רגשי – כאילו מישהו דופק לך על דלת פנימית בלב, בעדינות אבל בהתמדה, עד שהכול נסדק. משהו בעוצמה הרגשית האצורה בטקסט, בדיוק הפסיכולוגי, במוזיקה הפנימית של הסיפור – מזיז אותך מהכורסה שבה התחלת לקרוא.

ב־ריצת אמוק, אחת הנובלות המרוכזות והמהודקות שכתב, צווייג לוקח אותנו שוב למקום שבו הדמות הראשית לא נאחזת במציאות אלא מחליקה ממנה החוצה – הפעם זה רופא אירופי בגיל העמידה, מוצב במושבה קולוניאלית בדרום־מזרח אסיה. הסביבה דחוסה, טרופית, מנוכרת – לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. החיים שלו, כמו רבים אצל צווייג, כבר מזמן בתנועה של כיבוי רגשי.

המפגש עם אישה אחת – חטוף, לא צפוי, טעון – יוצר סדק בסכר. סירוב שלו. מעשה שלה. והנפש יוצאת לריצת אמוק – ביטוי של טירוף פתאומי שמגיע מהשפות המלאיות, שבו אדם אחוז דיבוק רץ ופוגע בכל דבר בדרכו. גם כאן, מדובר בריצה ללא אוויר, אך פנימית, סוערת, רוויית אשמה.

כמו בנובלות אחרות של צווייג, המתח המרכזי אינו חיצוני אלא נפשי: הדחף שאי אפשר לרסן, החרטה שמאכלת, העומס הרגשי שגולש החוצה רק בסוף. זה לא סיפור של פעולה – זה סיפור של השפעה.
ובזה צווייג פשוט מזהיר.

הנרטיב מתוחזק ביד מיומנת – גוף ראשון מתוודה, וידוי כמעט כפייתי, מונולוג חד־צדדי שבו הקורא הופך לבן שיח אילם. צווייג לא ממהר לשפוט את הדמות שלו. הוא נותן לה להיחשף, להתעורר, להתבוסס, עד שלא נותר הרבה ממנה – רק קול נבוך, מתנצל, כמעט רפאים.

התרגום של יונתן ניראד קולח ונאמן לטון האינטימי של הסיפור. הבחירה להשאיר את המיקום הגיאוגרפי עמום ולא ממופה בשם מדינה היא בחירה ספרותית מדויקת – כי המקום האמיתי שבו הדברים קורים הוא לא על המפה, אלא בתוך הנפש האנושית.

זוהי קריאה קצרה, מהירה, אך כזו שנשארת איתך. נובלה שמזכירה לנו כמה שביר הגבול בין שפיות לאובדן, בין הרגל לשברון, בין נתק להיקשרות פתאומית.

ובזה, שוב, צווייג מצליח לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להכניס אותך לעור של אדם שנשבר — ולגרום לך להרגיש את זה, כמעט בגוף.