כחיות הנוהמות ביער / אהוד פירר

כחיות הנוהמות ביער / אהוד פירר
הוצאת שתים
199 עמודים

כחיות הנוהמות ביער של אהוד פירר הוא רומן שמציב במרכזו שני גברים מהציונות הדתית — גידי מנדלסון ויואש מורגנשטרן — ועוקב אחריהם לאורך שלושה עשורים של התפתחות אישית ורוחנית, על רקע התהפוכות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות של ישראל בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים.

כמי שאינו מגיע מהעולם הדתי-לאומי, קריאת הספר הייתה עבורי סוג של תצפית פנימית — כמעט אנתרופולוגית — אחר קודים חברתיים, שפה פנימית, וחיפוש עמוק אחר משמעות. דווקא בגלל הזרות, המפגש עם הדמויות היה מסקרן, ואיפשר לי כניסה לעולמות שלא הכרתי לעומק, עם דמויות מורכבות שנעות בין עולמות של אמונה, קנאות, כמיהה לגאולה והתפרקות פנימית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מתחושת אי-העקביות שמלווה את הקריאה. הספר אינו שומר על רמה אחידה לכל אורכו – לעיתים הוא מהודק, מדויק ונוגע, ולעיתים מרושל, עמוס או מהורהר מדי. גם המעברים בין גופי כתיבה – גוף ראשון וגוף שלישי – יוצרים תחושת בלבול, ולעיתים נראים יותר כבחירה טכנית מאשר כסגנון שמשרת את התוכן.

למרות זאת, יש לספר נקודות אור: הדינמיקה בין הדמויות הראשיות משורטטת בעדינות, וחלקים מהמסע הפנימי של גידי – מהפיכתו לדמות רדיקלית ועד הקריסה הרוחנית – מצליחים לגעת, לעורר אי נוחות, ובעיקר להמחיש את המחיר האנושי של אידיאולוגיה שנוגסת באדם מבפנים.

יש גם מה להעריך ברוחב היריעה שהספר מבקש לתאר — מעין סאגה מנטלית-חברתית של דור שלם, דרך עיניהם של שני פרטים. אך לעיתים, דווקא הרצון הזה "להקיף את הכול" בא על חשבון העומק או החידוד.

בשורה התחתונה, כחיות הנוהמות ביער הוא ספר חשוב, בעיקר בגלל השאלה שהוא שואל: מה קורה כשאדם רודף אחר משמעות עד קצה גבול התודעה, ולעיתים – מעבר לו. הוא לא תמיד מצליח לשמור על עניין או אחידות, אך יש בו רגעים יפים שמצדיקים את הקריאה, גם (ואולי במיוחד) עבור מי שמגיע מעולם אחר לגמרי.