בודפשט / שיקו בוארקי

בודפשט / שיקו בוארקי
ידיעות ספרים
175 עמודים
תרגום: אראלה טלנברג לרר

ספר לא קל לקריאה. לא בגלל שהוא ארוך או מסובך עלילתית – להפך, הוא די קצר. אבל הוא דורש ריכוז. העלילה קופצת בזמנים, לפעמים בלי הסבר, לפעמים בלי הכנה. מה שנראה בהתחלה כמו סיפור על סופר צללים מברזיל שמבקר בהונגריה, הופך לאט לאט לסיפור על זהות שמתפרקת – דרך שפה, דרך אהבה, דרך עיר זרה לגמרי.

הגיבור, ז’וזה קוסטה, כותב עבור אחרים. אפילו את חייו הוא לא לגמרי חי – אלא מדווח, מדמיין, מתחזה. בבודפשט הוא פוגש שפה שאין לו שום סיבה להימשך אליה, אבל היא הופכת אצלו לאובססיה. מין ניסיון להתחיל מחדש, או לברוח ממשהו – לא ברור. וזה בדיוק העניין: הרבה פעמים לא ברור מה קורה שם. מה אמת ומה פנטזיה, מה עבר ומה הווה, מי הוא באמת ומה הוא רק כותב.

הכתיבה של בוארקי שונה מאוד ממה שאני רגיל אליו. לפעמים היא שירית ויפהפייה, ולפעמים היא כמעט מסתבכת בתוך עצמה. יש תחושה של ריחוק, של קצב אחר, כמעט כמו תרגום פנימי שעובר מהשפה הפורטוגזית להונגרית ומשם לעברית. אבל בתוך כל זה יש הרבה דיוק. יש משפטים שנשארים איתך, גם אם אתה לא בטוח שהבנת את כל מה שקרה לפני או אחרי.

בודפשט עצמה לא נראית כאן כמו עיר תיירות. היא לא נוף, היא תחושת זרות. עיר קפואה, שקטה, כמעט נטולת צבעים, שמבלבלת את הגיבור ומרחיקה אותו עוד יותר מעצמו.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת וברורה. הוא יותר חוויה של שפה, של זהות, של ניכור. בעיניי, הוא כתוב בצורה מרשימה ומאתגרת, אבל גם דורש הרבה מהקורא.
זה ספר שמתאים למי שאוהב ספרות שמאתגרת, שמוכנה לאבד את הקורא קצת בדרך, שמבקשת ממנו להיות פעיל, לחשוב, אולי גם ללכת לאיבוד בכוונה.