את כותבת? / אליזבט דור

את כותבת? / אליזבט דור
כנרת זמורה
224 עמודים

בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרים שעוסקים בזקנה, בדמנציה, בזיכרון שהולך ומתפורר. נדמה שזו אחת התמות הספרותיות שנוגעת כמעט בכולם – הקוראים, הכותבים, הדמויות – ואין פלא, כי כולנו בסופו של דבר נוגעים בקצה הזה, אם לא דרך עצמנו אז דרך הקרובים לנו.
ועדיין, בתוך הז'אנר הלא רשמי הזה שהולך ומתרחב, "את כותבת?" מצליח להישמע כמו קול אחר. אולי כי הוא נמנע מתיאטרליות. אולי כי הוא לא עסוק בלרגש, אלא בלהתבונן. אולי כי הוא נכתב מתוך מקום שמכיר את הפצע הזה מקרוב, ולא מנסה ליפות אותו.

אליזבט דור בוראת כאן סיפור אינטימי, כמעט מהוסה, על מערכת היחסים בין אם ובת ברגעים שבהם הזיכרון כבר נסוג, והעבר לא מתיישב בשקט במקומו. הבת, איזבלה, היא אמנית ויוצרת, והאם, רבקה, היא דמות טעונה – חזקה, דעתנית, אהובה ושנואה לסירוגין.
רבקה מבקשת: "כתבי אותי". אבל הקריאה הזו, הכאילו פשוטה, נושאת בתוכה סבך שלם של רגשות מודחקים, שתיקות ארוכות, ואמיתות שחמקו מהבהרה במשך חיים שלמים.
הספר לא מספר סיפור ברור מהתחלה ועד סוף. הוא נע בגלים – גלים של תודעה, של זיכרונות סדוקים, של שיחות קטועות, של מכתבים שנכתבו ואולי גם לא. יש בו רגעים של בהירות, ולצידם רגעים של בלבול, כמו בשיחה עם אדם שאיבד את הקשר בין המילים לחיים.

הכתיבה של דור מתאפיינת במקצב פנימי ייחודי. משפטים קצרים שמתעקבים על פרטים קטנים. דימויים שמופיעים ונמוגים. סצנות שכביכול "לא קורה בהן הרבה", אבל הלב מתהפך תוך כדי הקריאה.
זה לא ספר "עלילה" במובן המסורתי, וזה גם לא יומן אישי. זה יותר כמו ניסיון מתמשך לגעת במשהו חמקמק – בזיכרון שלא נשמר, בשפה שלא מספיקה, באהבה שמתקיימת בצמוד לתסכול עמוק.

במובנים רבים, זהו גם ספר על שפה ועל הכתיבה עצמה. מה המשמעות של לכתוב את אמא שלך? האם זה נאמן? האם זה בגידה? האם אפשר באמת לתעד מישהי שנאבקת להחזיק בזהותה, בשעה שהמילים בוגדות בה?

"את כותבת?" הוא ספר צלול, מרגש, עדין. הוא לא מתחנף לקורא, לא מתאמץ להרשים. הוא פשוט מניח על השולחן את מה שיש – זקנה, שכחה, קושי, וביניהם גם המון אהבה שקטה. ספר שקט שאומר הרבה. ספר של נשימה ארוכה.