רוח אל האור / איגי דיין

רוח אל האור / איגי דיין
הוצאת עם עובד
253 עמודים

את ספרו הראשון של איגי דיין קראתי בסקרנות ובהפתעה נעימה. דיין, מעבר להיותו מוזיקאי ויוצר בעל נוכחות רגשית בימתית, התגלה אז גם ככותב אינטימי, חסר פשרות, עם תעוזה לגעת בנפש הפצועה והמורכבת של האדם. היה בו משהו פרום אך כן, שנגע.

"רוח אל האור" ממשיך באותו ציר אישי וחשוף. הוא מתאר דמות גברית — יליד עיראק, לשעבר בעל בית דפוס, אדם שהתמודד עם אלכוהוליזם ויחסים מורכבים עם משפחתו — ביומו האחרון לחייו, ומשם צועד לאחור, אל מקורות הכאב, החרטה והאהבות שהיו. זו בחירה מבנית נועזת, כמעט קולנועית, שנותנת מקום לשאלה הגדולה שהספר נושא על גבו: האם יש דרך, באיחור, להאיר את האזורים החשוכים של החיים?

דיין כותב מתוך כאב. לא מנסה להחליק, לא להקל. הוא נותן לקול הדמות להדהד עם צרימות, עם שתיקות, עם כובד מצטבר. יש בספר רגעים יפים, כמעט פיוטיים, שבהם המילים נוגעות בדיוק בתחושת החמצה או צורך באינטימיות, והם מצליחים לייצר הזדהות, גם כשלא קל.

עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שבחלקים מסוימים הספר לא לגמרי מבושל. הוא נע בין קטעים רבי עוצמה לכאלה שמרגישים פחות מגובשים. התחבולה הכרונולוגית מעניינת, אך לא תמיד מצליחה להחזיק את המתח הדרמטי או את תשומת הלב הרגשית של הקורא. לעיתים זה מרגיש כמו ניסיון כנה לפרוק, אבל בלי עין חותכת שתברור, תזקק ותלך לעומק.

"רוח אל האור" הוא לא ספר רע, רחוק מזה. יש בו ייחוד, יושר, וניסיון כן להסתכל על החיים כפי שהם — לא דרך פילטרים אלא דרך עיניים עייפות אך עדיין מבקשות להבין. הוא פשוט ספר לא שוויוני באיכותו. היו בו רגעים שהציתו בי מחשבה, ולעומתם כאלה שחלפו לידי.

ובכל זאת, יש לי כבוד למאמץ הזה. דיין ממשיך להרחיב את הגבולות של היצירה שלו, ולמרות שמדובר ביצירה לא נטולת חסרונות, היא שומרת על קול אישי, חי ובלתי צפוי.