מחשבות על הצילום / רולאן בארת

מחשבות על הצילום / רולאן בארת
הוצאת כתר
121 עמודים
עברית: דוד ניב

יש ספרים שאי אפשר להכניס לתבנית. לא ממש הגות, לא ממש יומן אישי, לא תיאוריה ברורה — אבל גם לא משהו שנכתב סתם ככה. "מחשבות על הצילום" של רולאן בארת הוא בדיוק ספר כזה. הוא נולד מתוך כאב מאוד אישי – מות אמו – והופך למסע מחשבה על מה זה צילום, ומה הוא עושה לנו.

בארת לא מנתח צילום דרך טכניקה או דרך היסטוריה של המדיום. הוא שואל שאלה אחרת: למה תמונה אחת יכולה לגעת בי, להשאיר בי עקבה, בזמן שתמונה אחרת לא מזיזה לי בכלל? בשביל להסביר את זה הוא מציע שני מושגים:
סטודיום – כל מה שאני יכול להבין בתמונה דרך ידע כללי, תרבות, היסטוריה.
פונקטום – פרט קטן, חמקמק, שנוגע בי בלי שאבין למה. מבט, אצבע, תנוחה. משהו שקורע את המסכה של התמונה ומפעיל בי משהו אישי לגמרי.

וכאן נכנסת גם חוויית האובדן. בארת מחפש צילום אחד של אמו שמתאר מי שהיא הייתה באמת. לא תמונה מחמיאה, לא תמונה מוכרת, אלא צילום אחד שמחזיק בתוכו את כל האהבה, כל הזיכרון, כל מה שכבר אי אפשר לתפוס. הוא מוצא את התמונה הזו – אבל אנחנו, הקוראים, לא רואים אותה. היא נשארת אצלו.

הקריאה הזו פגשה אצלי משהו מאוד אישי. גם אני איבדתי את אמא שלי בגיל שמונה. התמונות שלה נשארו, ואני לפעמים מסתכל בהן – וזו חוויה מוזרה. מצד אחד, אני רואה אותה. אני יודע שזו היא. מצד שני, היא לא שם. אני לא שומע את הקול שלה, לא רואה תנועה. רק הבעה שנקפאה. יש ריחוק, וגם משהו כמעט מקודש. כמו זיכרון שאין לי דרך לגעת בו, אבל הוא יושב בתוכי כל הזמן.

בארת שונה מהוגים אחרים שכתבו על צילום, כמו סוזן סונטג או וולטר בנימין.
סונטג כותבת על איך צילום מרחיק אותנו מהכאב, איך הוא יוצר מרחק בין המצולם לצופה.
בנימין מדבר על הצילום כטכנולוגיה שמפרקת את ההילה של האמנות, והופכת אותה לנגישה אבל גם פחות ייחודית.
ובארת? הוא לא מנתח צילום מבחוץ. הוא נוגע בו מבפנים. דרך געגוע. דרך אהבה. דרך מוות.

בסוף, זה לא רק ספר על צילום. זה ספר על זיכרון. על איך אנחנו מנסים לאחוז במי שכבר לא איתנו, בעזרת תמונה. זה גם טקסט פילוסופי, אבל לא כבד. הוא מהורהר, אישי, מלא שקט. כתיבה שמבינה שלפעמים, דווקא כשמפסיקים לנסות להסביר – אפשר באמת להבין משהו.