הנשמה העשירית / יגאל סרנה

הנשמה העשירית / יגאל סרנה
הוצאת תשע נשמות, 215 עמודים

מאז שאני זוכר את עצמי כאדם בוגר, היה לי חתול בבית. החתולים היו שם בזוגיות, בבדידות, בלילות של שקט וימים של מהומה. הם גדלו עם הילדים שלי, התכרבלו עלי כשנרדמתי מול ספר, יצאו איתי לטיולים בשכונה וחזרו באיטיות של מי שמכתיב את הזמן. אני אוהב חתולים, באמת. והם עדיין חידה בשבילי. דווקא בגלל זה נמשכתי לספר הזה.

יגאל סרנה לא כותב כאן ספר על חתולים. או לפחות לא רק עליהם. הנשמה העשירית הוא ספר על רגש, על קרבה, על הבנה עמוקה ומוגבלת של מה שהוא אחר – החתול, האהוב, בן הזוג, הנוף, הזמן החולף. סרנה כותב בעדינות שנדירה כל כך בכתיבה המקומית – בלי לנופף, בלי להכריז, אלא פשוט ללכת בין הסיפורים כמו חתול שמכיר את הסמטאות.

הוא פוגש בעלי חתולים אחרים – דניאל עוז, ריטה קוגן, נעמה תורן – ולא מראיין אותם אלא משוחח, מקשיב. הוא מטייל, הוא זוכר, הוא מספר על גרייסי – החתולה שנכנסה לו ללב דרך אהבה אחרת – והוא מאפשר לעצמו להישאב אל תוך עולמם של חתולים כמו מי שגילה קונסוליה קטנה באמצע החיים, שבה הוא מקבל חותמת מסע.

היו רגעים בספר שנשמטו לי חיוך או מחשבה שקטה. לא כי קרה משהו דרמטי – אלא בדיוק להפך. כי מישהו סוף-סוף ידע לומר בקול רך וצלול מה שכולנו – חתולאים אמיתיים – מרגישים: שיש כאן יצור שלעולם לא נוכל להחזיק באמת, ודווקא זה מה שהופך אותו לקרוב. שהחתול, בניגוד לכלב, לא מחפש לרצות – הוא פשוט קיים. נוכח. נוגע והולך. ולפעמים נשאר.

הכתיבה של סרנה נשענת על חיים שלמים של התבוננות. היא לא ממהרת. היא לא משכנעת. היא מהסוג שכבר כמעט ונעלם – כזו שמבקשת לספר, לא לשכנע. שמניחה חוויה על הדף כמו כף חתול קטנה על אדן החלון. אם יש משהו משותף לחתולים ולכתיבה של סרנה, זו בדיוק התכונה הזאת – לא להיות במקום שבו מצפים ממך להיות, אלא בזה שנכון לך.

כמו בחתולים, גם בספר הזה לא קורה הרבה על פני השטח – אבל מתחת, נעים רגשות עמוקים. יש כאן געגוע, חמלה, חיבור, והתבוננות רגישה מאוד ביחסים שבין אדם וחיה, בין בדידות לנחמה. זה לא ספר לכולם, וזה אולי מה שעושה אותו כל כך ראוי – הוא לא מתחנף. הוא פשוט נאמן לעצמו.

קראתי את הנשמה העשירית כשהחתולה שלי, שמלווה אותי כמעט עשור נחה לידי. ובין דף לדף, חשבתי כמה מעט אנחנו באמת יודעים עליה. וכמה הרבה היא כבר אמרה לי – בלי לומר דבר.