תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי / עופר ספיר

תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי / עופר ספיר
הוצאת שתים
145 עמודים

הקריאה ב"תמיד עוד פעם אחת" מרגישה לפעמים כמו לעמוד ליד אדם שמראה לך את אלבום התמונות הפרטי שלו – אבל במקום לצפות שתאמר "איזה יופי", הוא מבקש ממך לעצור. להתבונן. לשאול איתו שאלות. לא על התמונה עצמה, אלא על מי שהוא היה כשצילם. על מי שהוא עכשיו, כשהוא חוזר אליה. על כל מה שקרה בין לבין, ואולי בעיקר על מה שלא קרה.

עופר ספיר, פסיכולוג קליני, בונה כאן ספר חריג – לא בדיוק אוטוביוגרפיה, לא בדיוק מסה, לא בדיוק טיפול. זה טקסט שמבקש להאט, לא להכריע. בכל פרק יש צילום שפותח את הדלת – תמונה אחת, פשוטה לפעמים, כמעט אגבית – וממנה יוצאת תנועה של חשיבה: על בדידות, על זהות מינית, על זרות, על ילדות, על ניכור, על דיכאון, על הקושי לדבר ועל הצורך העיקש לנסות בכל זאת. תמיד עוד פעם אחת.

וזה, אולי, מה שהכי ריגש אותי בקריאה: לא העומק האינטלקטואלי (שיש כאן), ולא החשיפה האישית (שגם אותה לא חסר), אלא עצם הניסיון להעניק לצילום את מה שאנחנו בדרך כלל לא נותנים לו – לא "זיכרון" ולא "נוסטלגיה" אלא חקירה. התמונה אצל ספיר היא לא סיכום של מה שהיה, אלא נקודת פתיחה לתהייה מה קרה לי שם. או למה נדמה לי שקרה. או למה אני ממשיך לחשוב על זה עד היום.

הספר לא פשוט. לא בגלל השפה – הכתיבה של ספיר בהירה, אינטימית, לפעמים מהורהרת ולפעמים דווקא קפוצה או ספקנית – אלא בגלל שהקריאה בו דורשת פניות רגשית מסוימת. הוא לא מציע נחמה. לא סוגר מעגלים. להפך: הוא כל הזמן פותח. כל הזמן שואל. כמו אדם בטיפול שלא מחפש תשובה אלא רוצה להעז סוף סוף לשאול אחרת.

ויש משהו מדבק בשאלות האלה. הספר, אולי בלי להתכוון, גורם לך לסגור לרגע את העמוד, לפתוח את אלבום התמונות שלך – הממשי או זה שבראש – ולשאול את עצמך: מה אני רואה שם? מה אני לא רואה? איזה חלקים של עצמי שכחתי בדרך? וכמה מהם עוד אפשר, אם בכלל, להשיב?

העוצמה של "תמיד עוד פעם אחת" היא לא רק במה שספיר אומר – אלא באופן שבו הוא כותב: בלי הצטדקות, בלי פאתוס, ובלי לסגור את הדלת. ספר שנותן לך לשהות רגע עם עצמך, גם אם זה לא הכי נוח. גם אם לא תדע מה בדיוק לקחת ממנו. לפעמים עצם ההתבוננות כבר מספיקה.