חושך / סיגרי סנדברג

חושך / סיגרי סנדברג
הוצאת אסיה
170 עמודים
תרגום: דנה כספי

יש ספרים שפורצים את הדרך כמו חרמש בשלג. כאלה שדורשים להאט, להתרגל לחושך, ולהתמסר לתנועה איטית של מחשבה. "חושך" של סיגרי סנדברג הוא בדיוק ספר כזה – יצירה חמקמקה ומורכבת שמתקיימת בשוליים שבין מסה, יומן אישי, הגות ופואטיקה. זהו לא סיפור מסע רגיל, וגם לא רק דיון פילוסופי על לילה קוטבי – אלא ניסיון כן, לא פטור מהיסוסים, להתקרב אל האימה השקטה שמביאה עמה החשכה.

סנדברג, עיתונאית וסופרת נורווגית, יוצאת אל תוך החורף האיסלנדי בשיאו – זמן שבו החושך שורר כמעט כל היום. זה מסע שנראה מבחוץ חסר תכלית: לא נופים דרמטיים במיוחד, לא עלילה גדושת אירועים. היא נוסעת, הולכת, שואלת, מקשיבה, חושבת. ככל שהיא מתקדמת צפונה, נדמה שהמסע אינו לעבר יעד, אלא לעבר מעמקי נפשה שלה.

לאורך הדפים, סנדברג מתמודדת עם שאלה אחת: מהו החושך? התשובות שלה אינן חד משמעיות – לפעמים החושך הוא מפלט, לפעמים הוא איום, לעיתים הוא מטאפורה לאובדן, ולעיתים פשוט מצב קיומי שנוכח בכל. היא חוקרת אותו כילדה שגדלה בפיורדים הצפוניים, כאישה בעולם שמקדש אור, תפקוד, ודיבור – וככותבת, שמנסה לנסח את הבלתי ניתן ללכידה.

במהלך הקריאה קשה שלא להיזכר בספר "אישה בקוטב" מאת כריסטיאנה ריטר. ריטר, שנשלחה בשנות השלושים לאי שומם באוקיינוס הארקטי לחיות עם ציידים נורווגים, תיארה את השנה שבילתה שם – מוקפת שלג, קור וחושך מוחלט – ביומן מסע פיוטי להפתיע. אך בעוד ריטר חוותה את המקום כמעט כזירה להישרדות, סנדברג חוזרת אליו כמי שמבקשת להאזין למה שרובנו מנסים להדחיק.

שתי הנשים נושאות על גבן שיח אחר – זה שמבקש לדעת מה קורה לאישה כשנשלל ממנה אור, חברה, שגרה. ריטר כתבה את המפגש הראשוני עם הזרות הפראית, והפכה אותה לחוכמה פשוטה: על החיה שבאדם, על היופי שבסבלנות, על הצורך להיכנע למרחבים. סנדברג, לעומתה, פועלת ממקום מודע ומפוכח יותר – החיפוש שלה אחרי החושך הוא כמעט רוחני, אבל גם פסיכולוגי ופוליטי. היא לא רק מתארת את מה שהיא רואה, אלא מה שהמבט שלה עצמו מייצר.

השיח ביניהן, אף שמעולם לא נפגשו, נוכח לכל אורך "חושך". סנדברג מזכירה את ריטר לא אחת, קוראת בה, מתווכחת איתה, שואלת אם ייתכן שדווקא באפלה נוצר מרחב נשי אחר – מרחב שבו מותר להיות לא ברורה, לא רציונלית, לא ממושמעת. ייתכן שכאן נולד החיבור העמוק בין שני הספרים: לא בתיעוד הקוטב, אלא בניסיון לתת מקום לרגשות שעולם האור מנסה לעיתים להסתיר – אבל החושך מגביר.

אזכור קצר ראוי גם ללונגיירביאן של היידי סבראייד – טקסט עכשווי יותר, שנכתב מנקודת מבט נשית בלב עיירה צפונית מבודדת. סבראייד חוקרת את השפה ואת האידיאולוגיה שמתחת לשקט הקוטבי, ויוצרת הד עדכני לשאלות שריטר וסנדברג כבר ניסחו. אך במכלול הזה, נדמה שהחיבור האורגני ביותר מתקיים בין "חושך" ל“אישה בקוטב” – כאילו השנייה פתחה את השער, והראשונה חזרה אליו כדי לשהות שם עוד רגע, ולשאול מה זה עושה לנשמה.

התרגום של דנה כספי מדויק ונעים, לא מאבד את האיפוק והעידון של המקור. גם ההוצאה לאור – אסיה – עשתה חסד עם הספר: עיצוב מינימליסטי, כיסוי צנוע, הד לפשטות של החורף.

"חושך" הוא לא ספר של פתרונות. הוא ספר של קיום – גולמי, רוטט, מתבונן. ספר שמזכיר לנו שהעדר אור הוא לא בהכרח ריק – לפעמים הוא נוכחות אחרת, שמאפשרת סוף סוף לשמוע את עצמנו.