המתים שותקים / ארתור שניצלר

המתים שותקים / ארתור שניצלר
הוצאת אפרסמון
123 עמודים
מגרמנית: גדי גולדברג

יש סופרים שלא צריכים להרים את הקול כדי ללחוש לתוך הנפש של הקורא.
ארתור שניצלר הוא אחד מהם.
הכתיבה שלו שקטה, מדויקת, ובו-זמנית מצליחה להחזיק בתוכה מתחים אדירים – בין יצר לאשמה, בין אמת לשקר עצמי, בין החיים לבין הידיעה שכל זה זמני מאוד.

הספר הקודם שקראתי מאת שניצלר "העלמה אלזה" בהוצאת ספרית פועלים הותיר עלי רושם חזק מאוד וגם כאן לא התאכזבתי.

שניצלר, אחד מהקולות הגדולים של תחילת המאה ה-20 בווינה, היה גם רופא וגם חוקר של נפש האדם. הידע הזה עובר אצלו לסיפורת בלי שהכתיבה תרגיש כבדה או טכנית. להיפך: הוא חופר עמוק, אבל עושה את זה בשפה פשוטה, נגישה, כזאת שכל אחד יכול להתחבר אליה – אם רק מוכן להקשיב באמת.

"המתים שותקים" מאגד ארבעה סיפורים שונים, שבכל אחד מהם שניצלר בוחן רגעי קצה – סיטואציות שבהן מסכה נופלת, אמת מתפוצצת, והאדם מוצא את עצמו עומד חשוף.

המתים שותקים – הסיפור הפותח והחזק ביותר בקובץ. זוג מאהבים פוגע באדם בתאונה קטלנית. אבל האסון הוא רק ההתחלה: תחת פני השטח נחשפות תחושות האשמה, הפחד, וההתפוררות של מה שנראה היה עד לאותו רגע כקשר בלתי ניתן לשבירה. שניצלר לא כותב כאן דרמה סוחפת אלא רישום עדין של דינמיקה אנושית מתפוררת. התוצאה מצמררת דווקא בגלל האיפוק.

סגן גוסטל – סיפור כמעט כולו מונולוג פנימי של קצין צעיר שמבלה לילה בווינה. החוץ – הסמטאות, האורות, הצללים – הופך מראה של נפשו הפצועה. זה סיפור על גבריות שברירית, על פחד מפני חוסר ערך, על הקרב הפנימי שמתחולל מאחורי החזות החיצונית. למי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בלי להכריז על זה – זה סיפור אדיר.

פרחים – סיפור קצר מאוד, כמעט קטע רגשי. לא הרבה קורה בו במובן החיצוני: קבלה של זר פרחים מפעילה אצל המספרת שרשרת זכרונות ואובדן. אבל שוב, אצל שניצלר – מה שנראה קטן, נושא בתוכו משקל רגשי עצום. אפשר לקרוא את הסיפור הזה בשלוש דקות, אבל הוא יישאר בראש הרבה אחר כך.

ההתנבאות – הסיפור המיסטי ביותר בקובץ. גבר שמקבל נבואה קטנה וגורלית, ומכאן מתגלגלת שרשרת החלטות והתרחשויות. זה הסיפור הפחות מדויק מבין הארבעה – קצת יותר גולמי מבחינת עיצוב דמויות – אבל מעלה רעיונות חזקים על חופש רצון, פחד, ואמונה עצמית.

בסך הכול, "המתים שותקים" הוא ספר שמתאים במיוחד למי שמוכן לקרוא לא רק מה שכתוב – אלא גם מה שלא נאמר.
הקסם של שניצלר הוא בזה שהוא סומך על הקורא: שהוא יבין את הרמזים, ירגיש את החנק שמאחורי המשפטים, יזהה את הסדקים שמתרחבים.

זו לא ספרות שמחפשת להרשים. זו ספרות שמבקשת לגעת – ובמובן הזה, היא לא פחות מאמנות עדינה.