שיעורים בפיתוח קול / דורית רביניאן

שיעורים בפיתוח קול / דורית רביניאן
הוצאת עם עובד,
184 עמודים

לפעמים ספר נופל לידיך בדיוק כשהקרקע מתחילה לבעבע. שיעורים בפיתוח קול של דורית רביניאן הוא לא רק ספר על אהבה משפחתית, כאב, זרות ובגידה באינטימיות – הוא גם חקירה ספרותית אמיצה של עצם פעולת הכתיבה ושל הגבולות השבריריים שבין המציאות לבדיה.

הספר בנוי משני חלקים: הראשון, סיפור בדיוני בן 17 פרגמנטים – תיאטרליים, מרוכזים, חדים – על שחקנית ישראלית צעירה שלומדת משחק בניו יורק וחוזרת לישראל בעקבות אשפוזו הפתאומי של אחיה. השני, ממואר מרתק שבו רביניאן עצמה מתייצבת מול הקוראת, חשופה וצלולה, ומשתפת בגילוי לב כמעט חסר תקדים במה שעבר עליה לאורך חמש שנות כתיבה של רומן שלא ראה אור – ובסיבות שהובילו אותה להפוך אותו, בסופו של דבר, ליצירה הזו.

כאן מצטיירת הוירטואוזיות של רביניאן – לא רק כסופרת שמלהטטת עם שפה, אלא כיוצרת שבוראת תוך כדי הרס, שכותבת את עצמה מחוץ לטקסט ובחזרה אליו. הבחירה המבנית של הספר – פרוזה ואחריה ממואר – נושאת עמה מסר כפול: מצד אחד, הקריאה הרצינית ליצירה כאובייקט ספרותי שלם. מצד שני, חבלה מכוונת באשליית "הרומן" לטובת חקירה של מה לא נכתב, מה הושתק, מה נמחק.

הסיפור הבדיוני עוסק בקשר בין אחים – מורכב, טעון, רווי געגוע ואשמה. רביניאן מצליחה לשרטט את הקשר הזה בצורה לא סנטימנטלית, אלא חיה ונושכת, בעיקר דרך היעדרים שבו. השחקנית-הגיבורה מלאה כעסים לא מדוברים, תשוקות נכזבות, קנאה וגאווה. האח – חידתי, שותק, נוכח-נפקד. החלקים הסיפוריים אינם מחפשים "עלילה" במובנה הפשוט, אלא בונים פסיפס רגשי, פנימי, כמו סולו קולי שנפרס צליל אחר צליל.

אבל המהלך הספרותי החזק באמת מגיע בפרק הממוארי. שם, רביניאן פורמת את עצמה מול הקוראת. היא חושפת את המאבק הפנימי שכרוך היה בעצם ניסיון הכתיבה – החרדות, הספקות, החרדה ממניפולציה רגשית, מהשתקה, מהצפה. היא מדברת על הרומן הלא-נשלם שגנזה, על השאלות האתיות שהובילו להחלטה לא לפרסמו כמות שהוא – ובעצם, על האומץ לבחור מחדש איך לכתוב אמת.

זהו רגע ספרותי נדיר שבו יוצרת מוכנה לוותר על "יצירה שלמה" לטובת אמירה כנה. היא בוחרת לשתף בתהליך, במקום להציג תוצאה נקייה. בכך, היא לא רק מספרת סיפור – היא מזמינה אותנו, הקוראים, להשתתף בבחירה המוסרית והאסתטית שמרכיבה כל טקסט.

לקרוא את שיעורים בפיתוח קול כקורא ראשון של רביניאן – זו כניסה אחורית כמעט ללב העשייה שלה. זו לא דלת הכניסה הקלאסית של גדר חיה או סמטת השקדיות בעומריג'אן, אלא פתח צדדי ואינטימי, לא מלוטש במובן הקונבנציונלי – אבל חד, מורכב, מטלטל. ומבחינתי – פתח שגרם לי לרצות לקרוא אותה עוד.

זו אינה יצירה שמחפשת לרצות, אלא יצירה שחותרת לאמת – גם אם היא שבורה, גנוזה, מחוקה למחצה. בעידן שבו רבות מהיצירות נמדדות בכמה הן "זורמות", רביניאן מבקשת מאיתנו להאט, להקשיב, ולעבור איתה שיעור בפיתוח קול – לא רק שלה, אלא גם שלנו.