המזבח שבגן/ שירה כהן

המזבח שבגן/ שירה כהן
הוצאת כהל
40 עמודים

כבר ממבט ראשון, הכריכה של "המזבח שבגן" מאת שירה כהן מנסחת את המתח הפנימי שבו הספר כולו פועם: דמות עתיקה, כמעט ארכיאולוגית, ניצבת במרכז, מוקפת בצבעים מתערבלים, סוערים, בשרניים. נדמה שהכריכה מבקשת ללכוד את מהות השירה של כהן — עמידה שקטה אל מול סביבה רגשית ואישית מסחררת. "מזבח", מילה טעונה בטקס, בקרבן, בדם, מוצבת "בגן" – מקום תמים לכאורה, ילדותי, ראשוני. מהלך השירים עוקב אחר המתח הזה, בין תום לטראומה, בין חרדה ליופי, בין שבר לנחמה.

כהן, שביססה קו שירי אישי ומובחן, כותבת כאן שירה ישירה, חפה מעידון יתר, אך מלאה ברגישות עיקשת. יש בשירים עיסוק חוזר באימהות, בזוגיות, באובדן, בכאב של חיים יומיומיים ובכמיהה לחמלה בסיסית. כך למשל בשיר "סף-חזקה", שבו היא כותבת: "מרוב חרדה על מה שיכול לקרות לילדים / לא הבאתי לעולם ילדים". המשפט הזה, חשוף ובלתי מתנצל, מגלם את האומץ שבספר – לא להסתיר את החרדה, אלא להעניק לה קול שירי.

בשירים אחרים, כמו "שיר סתיו" או "לחם", עולה תחושת שבר פמיניסטי אך לא סיסמתית; כאב נשי שאינו דורש חמלה אלא הבנה. ישנה גם נימה מיתית־יומיומית, המחברת בין עולמות פנימיים לסיטואציות מוכרות — כמו חרדת קיום מול בנק או זוגיות.

"המזבח שבגן" הוא ספר שירה נוקב, כן, ולעיתים כמעט לא נעים — לא כי הוא צורח, אלא דווקא כי הוא לוחש אמת בעוצמה. הוא כתוב בקול של אישה שמסרבת ליפות את הכאב ומזמינה את הקורא לשבת לצידה, בגן ההקרבה שלה, ולהקשיב.
מומלץ.