החוף הרחוק ביותר / אורסולה לה גווין

החוף הרחוק ביותר / אורסולה לה גווין
הוצאת הכורסא
244 עמודים
תרגום: תומר בן אהרון

המשכתי עם סדרת ארץ ים בעיקר בגלל ההבטחה – אותה איכות ספרותית שזיהיתי כבר בספר הראשון. הפעם, ב"החוף הרחוק ביותר", אורסולה לה גווין כבר לא מתעסקת רק בכוחו של הקוסם גד (המכונה גם "נץ") אלא מתבוננת בכוח עצמו – מהותו, הפיתוי שבו, ומה שנשאר מאחור כשמנסים לאחוז בו לנצח.

זהו ספר אפל בהרבה מקודמיו, כמעט נזירי במבנה שלו – מסע ימי שיש בו דממה, מוות, המתנה. ולצד זה, דווקא כאן, בצל השכחה, הכאב והקִרבה לעולם המתים, נולדת אולי ההגדרה המדויקת ביותר לאנושיות.

גד כבר אינו נער. הוא הארכימג – סמל לסמכות, חוכמה ואיזון. אבל דווקא בזקנתו הרוחנית, כשהוא אמור לשלוט לחלוטין בכוחות הקסם, הוא נדרש למסע שממנו אין חזרה – לא רק מרחבית אלא קיומית. לצידו עולה דמות חדשה: ארן, נסיך צעיר שמבקש להבין את מקומו בעולם, והופך לשיקוף אחר של גד עצמו – בבגרותו, בחולשותיו ובשאלות שעוד אין להן תשובה.

הקסם נעלם מארץ ים. לא נגנב – פשוט הולך ומתפוגג, כאילו נשכח. זה מיתוס שבור, אגדת קסמים בגרסה דהויה, שמתמודדת לא רק עם אויב פיזי אלא עם התפוררות ההגדרות הבסיסיות של החיים. האם יש משמעות לשיר אם איש כבר לא זוכר אותו? האם אפשר להילחם בריקנות?

מה שמרשים בספר הזה זו דווקא היכולת של לה גווין לא לנסות להרשים. אין כאן דרקונים רבים או קרבות מזהירים. מה שיש – זה שקט. הליכה איטית, צעד אחרי צעד, באוקיינוס אפל שמוביל לארץ המתים. זהו ספר על סף התהום – תהום ההכרה בסופיות, בתעתועי הזהות, ובעובדה שכוח אמיתי הוא גם היכולת לוותר.

אם הספר הראשון היה מסע חניכה, הרי שזהו מסע פרידה. גם מהקסם, גם מהעבר, ובעיקר מהאגו. וגיבור אמיתי, כך מראה לה גווין, הוא לא זה שמנצח – אלא זה שיודע לשאת את המחיר.

כמו בספרים הקודמים, גם כאן התרגום של תומר בן אהרון מדויק ומכבד, והכריכה – יצירה של ממש – מצליחה ללכוד את האווירה המהורהרת של הסיפור. זהו לא רק ספר פנטזיה. זו הרהור ארוך על מוות, משמעות, והתבגרות. והכי חשוב – הוא לא מנסה לרגש בכוח, אלא מציע לקורא לצלול, לאט, אל תוך שאלה אחת פשוטה: מהו דבר ששווה לשמר, גם כשכל השאר נשכח?

מומלץ, אבל לא למי שמחפש קצב. למי שמחפש עומק.