ביישנות וכבוד / דאג סולסטד

ביישנות וכבוד / דאג סולסטד
ספרית פועלים
138 עמודים
מנורווגית:דנה כספי

במרחק כמה עשרות עמודים בלבד, דאג סולסטד מצליח לעשות את מה שספרים רבים בני מאות עמודים רק מנסים: לחשוף את הריק הקיומי של האדם בן הזמן הזה – ובפרט של מי שעדיין נאחז באידיאל כלשהו, כשהעולם כבר משך ממנו את הקרקע.

"ביישנות וכבוד" הוא ספר על מורה – אבל לא פחות מכך, זהו ספר על אדם שכבר לא מבין את מקומו בעולם.

אני זוכר שלפני יותר מעשור לימדתי בתיכון תולדות האמנות והרגשתי שאני מלמד בעיקר את עצמי. את התלמידים לא עניין המקצוע או תוכן השיעור אלא רק מה יהיה במיקוד לבגרות. התחושה שלי היתה של ייאוש, חינוך שמלמד איך לעבור מבחן ולא איך לתת לתוכן ולידע לחלחל לתלמידים ולשפר את חייהם.

הגיבור, אליאס רוקלה, מורה לספרות בתיכון באוסלו, נקלע ביום רגיל לשיעור ספרות על איבסן. רגע שנראה כמעט טכני – עוד ניסיון להעביר חומר לתלמידים שכבר מזמן ויתרו על הקשבה – מתפוצץ לרסיסים. אליאס נשבר. הוא לא צועק, לא משתולל. הוא פשוט לא מצליח להחזיק עוד את הסיפור של עצמו. השיעור קורס – והוא איתו.

ומכאן, מתחיל מסע. לא מסע פיזי – אלא שיטוט בעיר שמקביל להתפוררות פנימית. אליאס הולך, חושב, נזכר, מנתח. כמעט בלי דיאלוגים. כמעט בלי קצב. רק תודעה חדה מדי, ביישנית מדי, שמסרבת לקבל את ההתרוקנות של כל מה שפעם היה בעל ערך.

סולסטד משתמש בדמות המורה לא רק כדי לתאר את מצבו של איש חינוך נורווגי, אלא כדי לסמן את קריסתו של מעמד שלם.
המורה, שבעבר היה מקור לידע, השראה, דוגמה – עומד מול כיתה שלא מבינה על מה הוא מדבר, ולא רוצה להבין.
התלמידים משועממים, מתנכרים, לפעמים עוינים – ובעיקר משקפים לו את מה שהוא כבר חושד בו בעצמו:
שאין לו עוד מקום.

מערכת החינוך, כך נדמה, כבר לא שואלת שאלות. היא עסוקה בניהול, בציונים, בהישרדות. לא בהגות, לא באסתטיקה, לא בספקות הגדולים. כל מה שאליאס גדל עליו, כל האידיאלים שמהם נבנה – נעלמו מהשיח.
וכשאין מקום לשיחה על ערכים – מה נותר מהכבוד העצמי של מי שבנה את עצמו עליהם?

הביישנות בספר אינה מגדרית, אינה חברתית – אלא קיומית. זו רתיעה עמוקה מלהיות חלק מהעולם הזה, כפי שהוא מתנהל.
היא נובעת ממודעות עצמית חריפה, חונקת, כמעט אכזרית.
אליאס רואה את עצמו כפי שהוא, בלי פילטרים, בלי נחמה. הוא מודע לכל כישלון, לכל זיוף, לכל ניסיון כושל להחזיק פנים של סמכות או משמעות.

הכבוד, מן העבר השני, הוא לא עוד "כבוד" במובן הגברי או ההיררכי – אלא החיפוש הנואש אחר זכות הקיום.
האם עדיין מותר לי להרגיש שיש ערך למי שאני?
זו שאלה שבבסיסה מונחת לא רק בושה, אלא גם גאווה עמוקה שלא רוצה להיכנע לציניות.

הכתיבה של סולסטד מהודקת, מדויקת, חסרת רחמים. אין כאן חמלה ספרותית או רגעי התרפקות.
הוא כותב כמו מי שחייב לשמור על פנים חתומות כדי לא להתפרק.
אבל דווקא בגלל זה, הרגש שבו חזק פי כמה – כי הוא מגיע ממרחק, כמו הדהוד של כאב שלא העז להרים קול.

סולסטד, מהסופרים הבולטים בנורווגיה מאז שנות ה־70, ידוע בכתיבתו האינטלקטואלית והפוליטית, ובבחירות אמיצות: בין אם כתב על ניכור קיומי, על אידיאולוגיה קומוניסטית שקרסה, או על דמויות שוליים – תמיד היה נאמן לחקירה של האדם כיצור שבור אך עקשן.
הוא כתב את הספר הזה בגיל 52, בערך בגילו של הגיבור – ומרגישים את הקרבה.

"ביישנות וכבוד" הוא רומן קטן בגודלו, אבל כואב, חכם, וחד כתער. הוא לא נותן פתרונות – אבל מציב מראה כנה לאדם שמסרב לשתף פעולה עם עולם שמזלזל בו.

זהו ספר שמציע לא ליפול לרחמים עצמיים – אך גם לא לאבד את התחושה שעדיין ראוי לשאול:
איפה נשאר לנו מקום להיות עדינים, חושבים, ואפילו – פשוט נוכחים?