התמונה הקטנה / דרור משעני

התמונה הקטנה / דרור משעני
ידיעות ספרים ואחוזת בית, 2025
150 עמודים

זה הספר הראשון של דרור משעני שאני קורא. כן, אני יודע – הוא כבר מזמן לא שם חדש, ולמי שקורא מותחנים ישראליים, שמו מוכר היטב. אבל דווקא התמונה הקטנה, ספר שהוא לא רומן אלא יומן, לא מתח אלא מסמך אישי־פוליטי־רגשי – הוא זה שמשך אותי אל כתיבתו. אולי בגלל שהוא נכתב בזמן אמת, אולי בגלל שהוא מנסה להחזיק מורכבות במקום שכולם רוצים פשטות.

זה יומן שמתחיל בטולוז, ימים ספורים לפני 7 באוקטובר. משעני, עם אשתו ומשפחתו לצורך קידום ספריו. ואז – החדשות, החזרה החפוזה לארץ, ובחודשים שלאחר מכן – חיים בתוך מלחמה. אבל בניגוד למה שאפשר היה לצפות – אין כאן גבורה, אין כאן ססמאות, וגם לא איזו התפרקות דרמטית. יש כאן אבא שמנסה להסביר לילד למה יש אזעקות. סופר שמנסה להבין איך כותבים כשכל מילה מרגישה מיותרת. אזרח שמנסה להאמין במוסר בתוך כאוס.

הכוח של הספר נמצא דווקא בצניעות שלו. הוא לא "מתיימר" להיות קול לדור או ניתוח פוליטי חכם מהרגיל – אבל הוא כן משרטט בקווים עדינים את המתח התמידי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו מסוגלים להגיד בקול. בין חיי המשפחה לבין התמוטטות הסדר הציבורי. בין הכתיבה לבין חוסר האונים.

והאומץ האמיתי כאן – לפחות בעיניי – הוא לאו דווקא בעמדות הפוליטיות שהספר מציג, שבחלקן מעוררות מחלוקת: חמלה לתושבי עזה, ביקורת על פעולות ישראל, הבנה מורכבת של הטרגדיה הפלסטינית־יהודית. האומץ הוא בלהשאיר הרבה מקומות פתוחים. בלא להתיימר לדעת. בלהגיד "אני פוחד", "אני לא יודע", "אני משתדל להיות בן אדם".

יש בספר הזה רגעים שבהם הרגשתי שהוא כמעט לא ספרותי – שהוא מדי יומיומי, מדי פשוט. אבל אולי זה חלק מהעניין. התמונה הקטנה לא רוצה להרשים. הוא רוצה לדייק. לתת מקום. להזכיר לנו שכל עוד אנחנו מסוגלים לשאול שאלות – גם כשאין להן תשובות – אולי עוד לא איבדנו הכל.

משעני כותב ביושר, לעיתים ביובש, לפעמים בחמלה, לפעמים בכעס. זו לא כתיבה ש"מסחררת", אבל היא נטועה עמוק בקרקע. וזה, אולי, מה שהכי נזקק לו עכשיו.

מומלץ למי שמוכן להניח לרגע את העלילה בצד, ולהתבונן פנימה – בעיניים פקוחות.