הר בקופסת זכוכית / אריאל שינקין

הר בקופסת זכוכית / אריאל שינקין
הוצאת אפיק – סדרת חרטום
170 עמודים

זהו הספר השני שאני קורא מתוך סדרת "חרטום" של אפיק, ויש משהו בסדרה הזו – באסתטיקה, באורך המדויק, באיזון בין פיוט לסיפור – שמצליח לגעת בי. הר בקופסת זכוכית של אריאל שינקין לא דומה לספר הקודם שקראתי מהסדרה, ובכל זאת נשמרת בו אותה תחושת חיפוש אחר שפה. לא רק שפה ספרותית – אלא שפה פנימית, רגשית, שפה של שייכות.

הספר מורכב מסיפורים קצרים, חלקם כמעט לא סיפורים אלא מראות – רגעים קטנים של בדידות, זרות, געגוע – וכולם שזורים בחוויה של מהגר. זה לא ספר שמתאר עלילה דרמטית של הגירה. לא עוני, לא טראומה, לא דרמות של קליטה. שינקין כותב אחרת. הוא כותב את המעברים הקטנים, את הנתק שבין המבט פנימה לבין מה שהעולם רואה מבחוץ, את התחושה שאתה תמיד קצת מחוץ לפריים – אפילו כשאתה באמצע החדר.

הדמויות שלו – ויש תחושה שהן תמיד קרובות מאוד אליו – נעות בין שני עולמות: גאורגיה של הילדות, שהיא גם חמה וגם חסרת מנוחה, לבין ישראל של ההווה, שהיא יותר קרקע אבל גם יותר קיר. שתי הזהויות מתנגשות ומתערבבות – לא בצורה מופגנת, אלא בנגיעות. בפרטים. במילים בגאורגית שמופיעות בלי תרגום, בצלילים, בזיכרונות מאוכל, ברחובות עם שמות מוכרים-זרים. לפעמים נדמה ששינקין לא מנסה לגשר על הפער, אלא פשוט לחיות בו.

הקריאה בספר גרמה לי לחשוב הרבה על שאלות של שייכות. לאו דווקא על הגירה – גם על שייכות לתוך החיים שלך, לתוך הזיכרונות שלך, לתוך שפה שאף פעם לא הרגשת שהיא ממש שלך. משהו במינוריות של שינקין, באופן שבו הוא שותל תמונה, דיאלוג, מחווה אחת קטנה – מצליח לייצר עומק רגשי בלי להכריז עליו.

זה ספר שצריך להאט מולו. להקשיב לו. לפעמים הוא כמעט חולף לידך בלי שתשמע, אבל אם תתן לו להיכנס – תרגיש איך הוא מתיישב עמוק בפנים, כמו הר קטן, שקט, בקופסה.

מומלץ מאוד.