הספר שבעין הסערה / רות אוזקי

הספר שבעין הסערה / רות אוזקי
הוצאת עם עובד
565 עמודים
מאנגלית: שירי שפירא

זהו הספר הראשון שאני קורא מאת רות אוזקי, ואני מודה שצללתי אליו בלי ציפיות מוקדמות. אבל ככל שהתקדמתי, מצאתי את עצמי מהופנט – לא בגלל עלילה רועמת או טוויסטים מרעישים, אלא בזכות העומק השקט שלה, היכולת לגעת בנושאים רגישים בצורה רגישה ומלאת חמלה, והעושר הסגנוני שמאפשר לך לשהות עוד ועוד בתוך השורות.

זה ספר על התמודדות עם אבל, אבל לא במובן הפסיכולוגיסטי השחוק. גיבורו, בני הוא נער מתבגר שאיבד את אביו – מוזיקאי ג’אז מתוסכל שמצא את סופו מתחת לגלגלי משאית – ונשאר בבית עם אם שמאבדת אחיזה במציאות. בני מתחיל לשמוע קולות. לא קולות של רוחות רפאים, אלא קולות של חפצים. הקולות אינם מיסטיים דווקא, אלא שיקוף של כאוס פנימי: החפצים מדברים, מתווכחים, מתלוננים, זועקים. ובני לא מצליח לסתום את רעש העולם.

אוזקי לא כופה על הקורא פרשנות ברורה: האם מדובר באירוע נפשי? בריאליזם קסום? באלגוריה על עומס החיים המודרני? כל האפשרויות מונחות זו לצד זו. אבל ברור שהספר הזה לא עוסק רק בקולות אלא בהקשבה – הקשבה אמיתית, נדירה, לדברים שנדחקים לשוליים: לאבל, לחפצים, לילדים שנשכחו, לאמהות מתמוטטות, לספרים שמבקשים שיקראו בהם לא כדי לברוח מהמציאות אלא כדי לפגוש בה פנים אל פנים.

לצד הקול הייחודי של בני, נמצא קולו של הספר עצמו, שמדבר איתו – ולעיתים אפילו מתווכח איתו. הבחירה להפוך את הספר לדמות מספרת היא אולי אחת המחוות המטא-ספרותיות הכי נועזות ומרגשות שקראתי לאחרונה. היא מעצימה את החוויה של הקריאה כסוג של שיחה – לא רק בין הקורא לדמויות, אלא בין האדם למה שהוא בוחר להכניס לעולמו: טקסטים, זיכרונות, חפצים, שברי שיחות.

הכתיבה של אוזקי עשירה אבל לא מתייפייפת, שופעת תובנות בלי להתחכם. היא יודעת לבנות עולם שבו כל שבר, כל פריט נטוש, כל משפט של ילד שמתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, הופך למשהו שיש להקשיב לו. הספר מדבר גם על אגרנות, על הצטברות בלתי נסבלת של חפצים וזיכרונות – אבל הוא עושה זאת מתוך חמלה, לא מתוך שיפוט. ואולי זו המתנה הגדולה שלו: הוא מבקש מהקורא לשהות עם אי-הנוחות, לא לדלג עליה.

למרות אורכו, הספר לא הרגיש כבד. להיפך – כל פרק בו הוא כמו שכבה נוספת שנחשפת, עוד תנועה בתוך הנפש הסוערת של ילד שמנסה להבין למה העולם לא שותק לרגע.

אחרי הקריאה, נשארתי עם מחשבה פשוטה אך עמוקה: כמה מעט אנחנו מקשיבים. וכמה קשה, אבל גם חיוני, ללמוד לשמוע – לא רק את מה שנעים לנו, אלא את מה שמבקש את תשומת הלב שלנו כבר הרבה זמן.