דרקולה / בראם סטוקר

דרקולה / בראם סטוקר
הוצאת סלע מאיר
427 עמודים
תרגום: אורי רדלר

לפעמים ספר תופס אותך לא דרך הדלת הראשית אלא מהחריץ שמתחת. לא כי הוא שואב אותך — אלא להפך, כי הוא דוחף אותך החוצה, אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כמו נמשך באיזה מגנט חלש, עיקש, אל תוך האפלה שלו.
כך הייתה הקריאה שלי ב"דרקולה" — קריאה איטית, מקוטעת, מלווה בהפסקות מרובות, לפעמים של ימים שלמים ואף יותר מכך. ועדיין, למרות הכול — ואולי בגלל — הסיפור החזיק אותי כמו ציפורן חדה בעורף.

מדובר ביצירה מכוננת, לא פחות, של ספרות האימה, שהשפעתה ניכרת עד היום כמעט בכל תיאור קולנועי או ספרותי של ערפדים. אבל הקריאה ב"דרקולה" של בראם סטוקר, במיוחד במהדורה החדשה והמהודקת של סלע מאיר בתרגומו של אורי רדלר ז"ל, אינה פשוטה כלל. לא רק בגלל אורך הספר או השפה הגותית–ארכאית, אלא בעיקר בשל הבחירה הסגנונית לספר את הכל דרך מכתבים, יומנים, קטעי עיתונות ודיווחים — אמצעי שמרחיק את הקורא מהדמויות אבל בו זמנית חושף אותן באופן אינטימי כמעט מציצני.

הסיפור מתחיל במסעו של ג'ונתן הארקר, עורך דין צעיר, אל טירתו של הרוזן דרקולה בטרנסילבניה — נסיעה שמיד מקבלת נופך מטריד, כמעט מסויט. כל פרט קטן — הדממה, האור המועט, מבטי האיכרים — לובש משמעות מרמזת, קודרת.
כשהרוזן מופיע, השעון נעצר. יש משהו בדמות הזו, באיפוק שלה, בחיוך הדקיק, שגורם לך כקורא להרגיש שאתה נוגע במה שאסור.

ומכאן העלילה מתפזרת ללונדון, לניסיונות החקירה, לגיבורים שמנסים להבין מול מה הם עומדים. יש כאן מסע מרובה דמויות — מינה וג'ונתן, לוסי, ד"ר סיוורד, פרופסור ואן הלסינג — כולם יחד יוצרים רשת של קולות ונקודות מבט, בלי קול מספר עליון. והבחירה הזו, על אף שהיא מאטה את הקצב ודורשת ריכוז לא קטן, מצליחה לשמר את תחושת הערפל. אנחנו לא יודעים יותר ממה שהדמויות יודעות. אין אמת מוחלטת. רק פחד.

מה שמהדהד לאורך הספר הוא לא רק האימה עצמה — אלא המאבק. המאבק בין החושך לאור, בין עולם ישן שמסרב למות לבין אנגליה הוויקטוריאנית עם רכבותיה, רופאיה ומכשיר ההקלטה שלה. המאבק הזה מתרחש גם בגוף, גם בנפש. לוסי, למשל, נקרעת בין שני עולמות. דרקולה לא רק שותה דם — הוא מדביק, משחית, מטמא.

הקריאה בתרגומו של אורי רדלר מחזירה אותך לנשימה של סוף המאה ה-19. הוא לא מפחד לשמר את הלשון הגבוהה, את המבנים התחביריים הכבדים. לפעמים זה עייף אותי, לא אשקר. אבל יש בזה גם יופי — תחושת טקסטורה, עומק, נאמנות לרוח התקופה. רדלר גם הוסיף הערות שוליים מועילות מאוד, שעוזרות לקורא להבין הקשרים תרבותיים והיסטוריים בלי להרגיש שהוא טובע.

ובסוף, כשהמסע אל הלב של דרקולה מגיע לשיאו, כשדמויות קורסות תחת עייפות, ספק, קנאה, כאב — אתה מרגיש שאתה גם שם. לא מהופנט, לא נשאב. פשוט מלווה.

"דרקולה" הוא לא ספר שצריך לקרוא ברצף אחד. הוא דורש סבלנות, ויתור על הרגלי צריכה מהירים. אבל הוא משלם בריבית.
לא בזכות הפחד — אלא בזכות האופן שבו הוא מציב אותך מול הפחד. לא צורח — לוחש. לא רודף — מזמין.
ובזמן שאתה מחפש בו את הסכין, אתה מגלה שהוא שם מראה.