מניפסטים / פרננדו פסואה

מניפסטים / פרננדו פסואה
הוצאת הבה להבא
202 עמודים
תרגם מפורטוגזית, צרפתית ואנגלית: ארז וולק

יש ספרים שאתה קורא כדי להבין. יש ספרים שאתה קורא כדי להרגיש. ויש ספרים שאתה קורא כדי להתבלבל. מניפסטים של פרננדו פסואה הוא מהסוג השלישי — וככל שאתה נאבק יותר למצוא בו פשר, כך אתה מתקרב יותר למה שכנראה היה לב הספר: לפקפק בעצם הצורך בפשר.

אני מעריץ את פסואה, ממש מעריץ. הוא המשורר האהוב עלי ואחד האנשים הכי מוכשרים ומאתגרים ספרותית שהחזיקו עט ביד.
וזה לדעתי אחד הספרים שהכי היה קשה להתייחס ולכתוב עליהם.

זו לא קריאה נעימה. היא מאתגרת, מתסכלת לפרקים, ולעיתים אפילו מרגישה כמו טריק אינטלקטואלי שאתה לא בטוח אם להשתחוות בפניו או לזרוק אותו מהחלון. אבל היא כן תופסת אותך, אוחזת לך במחשבה כמו מישהו שתפס לך את הכתף ברחוב ושואל: "תגיד, אתה באמת מאמין במה שאתה חושב?"

פסואה, הגאון הפורטוגלי שכתב בזהויות בדויות, נוכח ונעדר בספר הזה בו-זמנית. אין פה קול אחד. אין דרך אחת. כל מניפסט הוא כמו גפרור שנדלק ונכבה תוך רגע, אבל משאיר אחריו עשן צורב. הוא שואל שאלות על משמעות, על שפה, על עצם הקיום. לפעמים ברצינות תהומית, לפעמים באירוניה ברורה, לפעמים בתימהון אינפנטילי כמעט.

המשפט על הכריכה — "למילה מצי אות אין משמעות" — הוא אנטי-מניפסט בפני עצמו. הוא שיבוש מכוון שמחזיר אותנו לשאלה מהי מילה, מהי משמעות, ואיך נבנית מציאות דרך סימנים מקריים כמעט. ובמובן הזה, הקריאה בספר דומה לקריאה בשפה שאיננה שלך: אתה מזהה מילים, מבין קווים כלליים, אבל מרגיש שיש משהו שנשאר תמיד חמקמק.

אין כאן עלילה. אין כאן "מה המסר של הספר". גם כשפסואה מצהיר משהו — הוא מיד מערער עליו בהמשך. זוהי כתיבה שמסרבת להתייצב, שבונה בית רק כדי להפיל אותו. ואם אתה רגיל לספרים עם התחלה, אמצע וסוף, אתה תרגיש תלוש. אבל אם אתה פתוח לאי-וודאות, לזרם תודעה אינטלקטואלי שלא מפחד להפר את עצמו — תמצא כאן קרקע פורייה לשאלות הכי עמוקות שלך על עצמך.

זה לא ספר שניתן "לסיים". זה ספר שחוזרים אליו, כמו לחלום שחוזר שוב ושוב בלילה, עם וריאציות קלות אך משמעותיות. כל פעם קוראים בו אחרת, כי כל פעם אתה מישהו אחר.

ולמרות האינטלקטואליות, יש פה גם כאב. געגוע לאמת. ניסיון נואש להיאחז במילים גם כשהן בוגדות בך. זו כתיבה של אדם שלא מפחד לגעת בטירוף, בפיצול, בריק. ובכך – דווקא בכך – יש בה יופי מוזר, חריג, בלתי ניתן לתרגום.

לא כל אחד יתחבר לספר הזה. זה לא ספר "טוב" במובן הרגיל. אבל הוא כן אחד מאותם טקסטים נדירים שבזמן שאתה קורא אותם, אתה לא מרגיש נוח בתוך העור שלך. וזה, מבחינתי, הישג ספרותי לא פחות ממרשים.