איפה אמצא עלה / אודי הניס

איפה אמצא עלה / אודי הניס
הוצאת תשע נשמות
268 עמודים

יש ספרים שמתעקשים לערער אותך. לא דרך צעקה, אלא דרך השתקפות מעוותת שאתה לא מצליח להסיט ממנה את המבט. "אולי אמצא עלה" של אודי הניס הוא ספר כזה – מלא חיים, מלא פחדים, מלא הומור, ומלא אימה שקטה שמחלחלת לאט, דרך כל משפט שני.

הגיבור, שמשון לוי, יתום מהוריו מגיל אפס, גדל אצל סבו – חיים, ניצול שואה שרואה את ההיסטוריה לא כמשהו שעבר, אלא כמשהו שמתקרב. חיים מכין את נכדו לשואה השנייה: מנטלית, פיזית, לוגיסטית. כל רגע של ילדות הופך להיות אימון הישרדות, כל חיבוק עטוף בצל כבד של פחד משמיד.

המסע של שמשון לא נגמר בילדות. הוא ממשיך לנסות לחיות חיים "נורמליים" — מפיק מוזיקלי תל-אביבי, גבר שמנסה לאהוב, להצליח, לשכוח. אבל הפצעים שסבו חפר לו בנשמה לא נרפאים. להפך – הם מחפשים הזדמנות לפרוץ החוצה.

וההזדמנות הזאת מגיעה בגרמניה.

שם, כשהוא נוסע לכאורה לפרויקט תמים, הוא נשאב לאירוע מוזר ומצמית: חטיפה. החוטף, אדם בשם דיטר שולץ — דמות מסקרנת, ספק סדיסט אינטלקטואלי, ספק פעיל אידיאולוגי לא תובע כסף, אלא מציב בפני שמשון דרישות הזויות של חשבון נפש. הדיאלוגים ביניהם מתוחים, אבסורדיים, מתוחכמים. דיטר הוא לא קלישאה נאצית, אלא מראה שחורה לחברה שמתכחשת לעברה, וליהדות שלא יודעת אם היא צל או קול.

החטיפה הופכת את מה שהיה רק חרדה קיומית לטלטלה מוחשית. שמשון נאלץ לשחזר, להתווכח, להודות, ובעיקר — להבין מי הוא אחרי כל השנים שבהן ניסה לברוח מעצמו.

הספר כתוב בשפה עשירה, אבל לא מתנשאת. מלא המצאות לשוניות קטנות, נגיעות סאטיריות, רגעים מבריקים של כאב ואירוניה. הוא מצליח להיות שנון בלי להתייפייף, עמוק בלי להיות כבד מדי.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת ערעור. לא רק על הסיפור, אלא עלינו. על איך אנחנו חיים בתוך מורשות שהושתלו בנו, איך הפחדים של הדור הקודם מחליקים לתוך הפינות הכי אינטימיות של החיים שלנו, ואיך לפעמים צריך דמות כמו דיטר שולץ כדי לחשוף את זה באור.

זה ספר שמערבב זיכרון והזיה, עבר והווה, טראומה וצחוק. לא מתאים למי שמחפש עלילה "ברורה", כן מתאים למי שמוכן להסתכל לפחדים בעיניים – ולשאול אותם מאיפה הם הגיעו.