נערות / ג'. מ. קוטזי
הוצאת עם עובד
178 עמודים
מאנגלית: אברהם יבין
לא קראתי את שני הספרים האחרים בטרילוגיה האוטוביוגרפית של קוטזי, אבל אני מאוד אוהב את הסופר הדרום אפריקאי הנפלא הזה וקור לא מעט מספריו ואני שמח שבסוף הצלחתי גם להגיע לממואר הזה.
התחושה בקריאת נערות היא של ספר שעומד בפני עצמו, ובו בזמן הוא חלק מסיפור חיים רחב יותר, מסע התבגרות של ילד בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, מסע של ניכור, של חיפוש זהות ושל התמודדות עם עולמות שמתרחקים זה מזה.
הילד שבמרכז הספר, בן דמותו של קוטזי, הוא ילד חכם, רגיש ובעיקר מאוד בודד. הוא חי עם משפחתו בעיירה ווסטר, מרגיש זר בין חבריו לכיתה, מרוחק מאביו, קשור אך גם מתבייש באמו. זה לא סיפור של ילדות תמימה – זהו סיפור של ילד שמתבונן בעולם בעיניים חדות, ביקורתיות, ילד שרואה את הפערים, את האלימות השקטה שמפעפעת בכל, את הדיכוי שבחברה שהוא גדל בה, גם אם הוא עדיין לא מצליח לתת לזה שם.
הילד הזה הוא לא גיבור גדול, הוא לא חווה הרפתקאות מרגשות, הוא לא משלים עם עולמו – הוא בעיקר מתבונן, מנתח, מתלבט. והספר הזה הוא בדיוק כזה: מאופק, חד, ישיר, מלא בהרהורים קטנים שמצטברים יחד לדיוקן של ילד שמרגיש תמיד מעט מחוץ למקום שבו הוא נמצא.
קוטזי, כהרגלו, כותב בשפה פשוטה אבל חותכת. הוא מספר סיפור אישי מאוד, אבל בתוך הסיפור האישי הזה נמצאת דרום אפריקה של שנות ה-50 – חברה גזענית, כוחנית, מלאה בחוקים לא כתובים שמכתיבים לאן כל אחד שייך. והילד הזה, דווקא כי הוא בן לקבוצה השלטת, דווקא כי יש לו כביכול את כל היתרונות, מרגיש שהוא שייך לשום מקום. הוא מתבייש באביו, הוא לא בטוח איך עליו להתנהג עם חבריו, הוא נע בין תרבות אפריקאנרית לתרבות אנגלית, לא מצליח להיטמע באף אחת מהן באמת.
זה לא ספר עם עלילה גדולה, אלא עם אווירה חזקה מאוד. קוטזי מצליח לגרום לנו להרגיש את הניכור של הילד הזה, את המבוכה, את הקושי. וזה כתוב כל כך טוב, כל כך מדויק, שאי אפשר להישאר אדישים.
אני אוהב ספרים כאלה, ספרים שלוקחים אותך עמוק לתוך תודעה של דמות, שנותנים לך לחוות את העולם שלה מבפנים, גם כשהעולם הזה לא נוח, גם כשהוא מלא בסתירות, גם כשהוא לא תמיד ברור. וקוטזי עושה את זה בכישרון אדיר.
אין פה רגעי שיא דרמטיים, אין פה סיפור סוחף במובן הרגיל, אבל יש פה כתיבה כל כך יפה, כל כך מדויקת, ויש פה אמת. ואלה הדברים שאני מחפש בספרים.
snirbooks 
כתיבת תגובה