מלכיצדק / ישי ויסמן

מלכיצדק / ישי ויסמן
הוצאת תשע נשמות
149 עמודים

אם אתם מחפשים רומן אסקפיסטי עם סוף מנחם ודמויות שקל להזדהות איתן – "מלכיצדק" הוא כנראה לא בשבילכם. זה ספר שמכניס אגרוף בבטן כבר מהעמוד הראשון, ולאט־לאט מושך אותך פנימה אל תוך עיר הרוסה, מציאות מופרכת־אך־מוכרת, ושלטון שהוא תערובת של תיאוקרטיה, הייטק וסיוט פסיכדלי.

ישי ויסמן כתב כאן יצירה שמסרבת להתחנף לקורא שלה. היא חדה, מלוכלכת, לעיתים מבולגנת בכוונה, אבל כל פרט בה מחושב. העיר מלכיצדק – תל אביב אחרי קטסטרופה לא מוסברת – נשלטת בידי כת שמקדשת בורות, טשטוש תודעתי ודיכוי רגשי. נשמע מופרך? אולי. אבל כמה רחוק זה באמת מהעולם שאנחנו חיים בו?

ג'ו אייזיק, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק גיבור. הוא מין בריון בירוקרטי עם עבר אפור־כהה ומקצוע של נבל: גובה חובות ואיש ביצוע של הממסד. אבל לאט לאט, דרך חקירה שהוא נגרר אליה בעל כורחו, הוא מתחיל לפקוח עיניים. או לפחות לנסות.

ויסמן לא מתעסק פה רק בדיסטופיה. הוא בונה אלגוריה – על האופן שבו חברה מוחקת את הזיכרון שלה, על איך שפה, אמנות ורגש הופכים לכלים מסוכנים בידיים הלא נכונות, או פשוט נמחקים לגמרי. יש כאן ביקורת חברתית חריפה שמזכירה לפעמים את אורוול, ולפעמים את קפקא, אבל בניחוח ישראלי מובהק. הסמטאות, האנשים, האלימות, הפחד – הכל מרגיש קרוב מדי.

הסגנון של ויסמן נע בין יבש ומדויק לרגעים של ליריקה כמעט סוריאליסטית. הוא לא מהסופרים שמכינים לקורא את השביל. אתה נזרק לתוך העולם הזה ומבין אותו תוך כדי תנועה. זה הופך את הקריאה למעט תובענית, אבל גם מתגמלת למי שמוכן להתמסר.

זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שהעלילה נמתחת מדי, ויש קטעים שמרגישים כמו רעיונות שטרם עברו זיקוק. אבל יש בו גם אומץ. תעוזה. קול ייחודי שלא מנסה לחקות אף אחד, ולא מנסה לרצות. הוא לא ימצא חן בעיני כל אחד, וטוב שכך.

בסופו של דבר, "מלכיצדק" הוא מראה עקומה, מעוותת, אבל מדויקת באופן כואב. הוא שואל אותנו מה קורה כשאנחנו מוותרים על המחשבה העצמאית, על הזיכרון, על הסיפור שלנו. והוא לא מספק תשובות. רק דופק על הדלת, חזק.

מומלץ – בעיקר למי שלא מפחד להסתכל ישר בעיניים של הסיוט.