להיות או לא / איריס קאופמן

להיות או לא / איריס קאופמן
הוצאת שתים
137 עמודים

אני חושב שזה אחד הספרים היותר מיוחדים שיצאו בהוצאת שתים, והוא כזה לא בגלל הסיפור שלו – כי אין פה בדיוק סיפור – אלא בגלל הדרך שבה איריס קאופמן כותבת על החיים שלה, על המחלה, על ההתמודדות, ועל כל מה שנלווה אליה. יש כאן עשר מסות שהן כמו מונולוגים אינטימיים, כמעט יומנים אישיים, שבהם היא מתארת איך זה להיות אדם שחי עם מחלה מסכנת חיים, אבל ממשיך לחיות, לזוז, לחשוב, לקרוא, לכתוב. לא תמיד באותו סדר.

זה ספר שדורש לעצור ולהתעכב. הוא לא סוחף בקריאה של כמה שעות, וגם לא אמור להיות כזה. קאופמן כותבת על הרגעים הקטנים והגדולים של המחלה – לא רק על הכאב הפיזי או ההשלכות הבריאותיות, אלא על האופן שבו היא משנה את הראייה על החיים, את הקשרים עם אנשים, את התפיסה של גוף ונפש. היא עוסקת באימהות, בזוגיות, בקשרים שהתרופפו ובאלו שהתחזקו דווקא בגלל המחלה, ובדרך שבה החיים יכולים להיות גם מלאי עוצמה ויופי, גם כשהמוות תמיד נמצא ברקע.

לכל אורך הספר ניכרת ההשפעה של המחלה כמטאפורה של סוזן סונטג, וזה לא מפתיע. סונטג נלחמה בעצמה במחלה קשה וכתבה על האופן שבו מחלות כמו סרטן וטרשת נפוצה עטופות בשכבות של משמעויות סימבוליות, כמעט מיסטיות, שהחברה מלבישה עליהן. קאופמן מתייחסת לזה בצורה חדה – היא מסרבת להיות "לוחמת" או "גיבורה", ולא מוכנה לקבל את ההגדרות שהעולם נותן לחולים כרוניים.

אבל הספר הזה לא עוסק רק במחלה. הוא עוסק בחיים. איך ממשיכים לקום בבוקר, איך מוצאים משמעות, איך מתמודדים עם חוסר הוודאות. קאופמן לא מנסה להמתיק את המציאות, אבל היא גם לא כותבת מתוך ייאוש. יש משהו מפוכח מאוד בכתיבה שלה, חד ומדויק, אבל גם חם ואנושי. היא מצליחה לקחת נושא כל כך טעון ולכתוב עליו בלי ליפול לקלישאות או לרגשנות מוגזמת.

בנימה אישית. גדלתי בצילה של אמא חולת סרטן שגם נפטרה מהמחלה. כל ילדותי מגיל שנתיים בערך עד גיל שמונה שלי שבו היא נפטרה חייתי בצל המחלה ששינתה את חיי.
הספר הזה נגע בי גם כי אני מכיר את איריס מהרשתות החברתיות וגם כי אני מכיר את ההתמודדות הזו דרך עיניו של ילד קטן שראה את אימו גוססת לאט לאט.

אני חושב שזה ספר חשוב. הוא לא יתאים לכל אחד, כי הוא לא קל, אבל הוא כן ספר שיכול לגרום לך לעצור ולחשוב. על מחלה, על בריאות, על משמעות, על הזמן שיש לנו. בהחלט מומלץ.