המורה / אלון ארד

המורה / אלון ארד
הוצאת קתרזיס
141 עמודים

גילוי נאות, אני מורה, במשרד החינוך, אני גם מורה גבר שזה עוד יותר מכביד את העניין.
אבל אני מורה, ואני צופה מבפנים בכל המורכבויות והקשיים בעבודה הזו, במערכת המיושנת הזו, במערכת הלא מתפתחת הזו, והתחושה הזו שאתה נמצא במערכת שסוגרת עליך מבפנים, המנהלת, התלמידים, ההורים, הבעיות הבלתי נגמרות.
הספר הזה פשוט זרק אותי למציאות בה אני נמצא בה ומורים רבים ולא רק זה אלא גם המורה בסיפור עצמו חווה באופן אבסורדי כליאה מטאפורית, הכל סוגר עליו מכל הכיוונים.

הספר הזה זרק אותי להמון המון אסוציאציות ספרותיות.
כבר דיברו על כך שזו מן אודיסיאה, מן מסע תלאות מפרך.
ואני ראיתי אסוציאציות נוספות, הספר הוא מאוד קפקאי בתלאות של המורה ואין ספק שהבירוקרטיה שנסגרת על המורה מכל הכיוונים והרצון שלו רק לחגוג יום נישואין עם אשתו ולצאת משער בית הספר שנמצא כמה עשרות מטרים מכיתת הלימוד הופכת להיות למסכת תלאות ורגעים אבסורדיים וקפקאיים.

עוד אסוציאציה שעלתה לי לראש כשקראתי את הספר זה החיבור המעניין ל"הפנימיה" של סרהיי ז'אדאן על אותו מורה שצריך לאסוף את האחיין שלו מהפנימיה בה הוא לומד והמסע הרגלי הקצר יחסית מתארך בשל התלאות והזוועות של המלחמה באוקראינה. ומעניין שגם כאן זה קורה למורה.

זה זרק אותי גם ל"לפקח ולהעניש" של מישל פוקו.
בדיוק כפי שפוקו מתאר את המוסדות המודרניים כמבנים היוצרים פרטים ממושמעים, כך הספר מציג כיצד המערכת החינוכית הופכת את המורה לאדם שאין לו שליטה אמיתית על זמנו, על תנועתו או אפילו על חייו האישיים.

מבחינה מסוימת זה אפילו ספר אימה, התחושה של בית הספר היא תחושת ייאוש, המערכת הזו שמייאשת אותך ומתישה אותך ועדיין אתה רוצה להגיע, לתת, להעניק, אתה מלא תשוקה לעבודתך אבל מותש מהבירוקרטיה, מהאלימות, מהדרישות ומהתחושה שלא מעריכים אותך. ואתה נמצא במן לופ, חדר בריחה ללא רמזים וללא מוצא.

והמורה שלנו שכל רצונו הוא ללכת הביתה מותש מנטלית.
לימדתי בעבר בתיכון, ברחתי משם ליסודי והספר שמציג תיכון מסוים ומורה מסוים בעצם מציג את כל המערכת ואת כל הבעיות שלה בנובלה אחת חזקה ובועטת בקרביים.
זה לא שביסודי יותר טוב, הבעיות דומות במובנים רבים אבל גם שונות בגלל הגילאים והדרישות השונות ועדיין המערכת היא אותה מערכת והתחלואות הן אותן תחלואות.

נובלה מאוד טובה וחזקה.
התחברתי אליה והזדהיתי איתה מאוד.
מומלץ.