מעוף. סוף / פיקי איש שלום

מעוף. סוף / פיקי איש שלום
הוצאת פטל
64 עמודים

אני זוכר שכשהייתי צעיר בגליל העליון נרשמתי לחוג צפרות בקיבוץ, היינו שעות צופים בציפורים, לומדים להבדיל בין עקב עיטי לעיט צפרדעים, לומדים לזהות ציפורי שיר והמגדיר ציפורים היה הספר האהוב עלי.
לפעמים דפדפתי בו שעות, התבוננתי בציפורים השונות.
לכן אולי אחד הספרים האהובים עלי הוא "הבז" של בייקר שבו הפיוטיות דרך הצפייה בציפורים, המעקב אחרי הבז הזה מייצר דימניקה מיוחדת בין האדם לציפור.
ואולי אחד הדברים שאני הכי זוכר אחרי מות אימי זה עורב ענקי שהופיע לי בחלון, כמו העורב של אדגר אלן פו.
יש לציפור משהו מיתי ומיוחד.
ואלי החיבור הזה בין אהבת הציפורים, אותם יצורים שמפרידים בינינו כאן על האדמה לבין השמים שם אהובינו אולי נמצאים הוא קו הגבול בין המציאותי לפנטסטי, בין הקרקע לבין השמים, בין המושג לבלתי מושג.

הפיוטיות הזו שבאה יחד עם כתיבה על ציפורים ועל אהבת הציפור היא מייצרת את הדיסוננס הזה בין החיים למוות, בין העובדה שאנחנו קוראים את המספר נפרד מאימו בהדרגה ומלווה אותה אל רגעיה האחרונים לבין החיות הבלתי נתפסת של הציפורים, הצפייה בהם.

פיקי איש שלום לוקח אותנו למסע מרגש ופיוטי אל מרחבי העולם הפנימי שלו שנע בין בעלי כנף להספד ארוך ונוגע ללב.
הספר הזה חדר אלי עמוק ואיך אפשר שלא.
יש בו כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה סמליות והחיבור ביניהם הוא החיבור בין החיים למוות והמחבר עושה את זה בצורה נפלאה ממש.

ומכיוון שאני אוהב ציפורים וצפיתי בציפורים ומבין את החיבור הזה, ומכיוון שאני איבדתי את אימי בגיל צעיר וחוויתי את הפרידה הזו אני יכולתי להזדהות עם הספר הזה באופן אבסולוטי.

כדאי לקרוא.