מרחב זמן שאבד / מיכל פרי

מרחב זמן שאבד / מיכל פרי
הוצאת כתב
141 עמודים

יש לי חיבה למשוררים שהם גם אמנים פלסטיים. תמיד טענתי ששירה זה ציור במילים, היכולת לתמצת לכדי שורות בודדות עולם לם של תחושות ורגשות.

הספר הזה של מיכל פרי שהוא בעיני ספר שירה רגיש להפליא ונוגע להפליא משלב את שניהם.
בין השאר מופיע כאן ציור של משה גרשוני עם הטקסט שמצמרר "לא אבא ולא אמא" ומעבר לציור הזה יש עוד ציורים נהדרים של המשוררת שמתארת אביה, פעם אחת יושב לבשו על מיטה ופעם אחרת עם המשוררת.
והכריכה, כל אלגנטית ויפה, איור מינימליסטי של פרפר מלא בצבע ודמות נשית בקווים מהוססים וילדיים מניפה ידיים והחיבור הזה הוא מיוחד והמינימליזם הזה בכריכה דווקא מאזן את העושר הטקסטואלי שמדבר על זמן שלא יחזור.

הספר עוסק במרחבי הזמן האישי והאינטימי של המשוררת, וברגעים שצריך לנצור ולזכור ולא לאבד אותם במרחבים גם אם פיזית מה חשוב לא נוכח הוא כן נוכח בתודעה שלנו ובזכרון.
וזו המשפחתיות, הפרידה מההורים, זקנה, שכחה, תחושה של אובדן קיומי ומוחשי.

עולם הדימויים של מיכל פרי בשיריה עשיר, הוא מחובר לטבע ולסובב אותו והכאב והגעגועי ניכרים בכל שיר ושיר.

מאוד אהבתי את הספר הזה. ספר שתענוג לשקוע בו, להתמסר אליו ולקרוא אותו בטעימות קטנות.

..חוּטֵי בָּשָׂר קְשׁוּרִים בִּי,
זוֹ דְּמוּת הַשִּׁגָּעוֹן הַנּוֹכֵחַ בַּכֹּל.

הַמַּמָּשׁוּת, נִדְבָּךְ וְעוֹד נִדְבָּךְ מִסְתַּלֶּקֶת.

יַלְדָּה גּוּפָהּ שַׁבְרִירִי עֲטוּפָה מַרְבַד עֲנָנִים,
קְשׁוּרָה בְּכַבְלֵי-זְמַן אֶל עוֹלָם נְטוּל רַחֲמִים.

עַנְנֵי נְחֹשֶׁת שָׁטִים בִּשְׁמֵי תְּכֵלֶת.
מִטְרֵי אֵשׁ וְגָפְרִית נִתָּזִים מֵאֵינְסְפוֹר מְכוֹנוֹת מִלְחָמָה.

שְׁתִיקַת מֵתִים מְנַעְנַעַת אֶת הֶעָלִים.

יַלְדָּה צוֹחֶקֶת, מְשַׂחֶקֶת בְּתוֹךְ אֵפֶר.

עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת מִדַּרְדֶּרֶת בְּמוֹרַד הָרְחוֹב.
תִּינֹקֶת נְטוּשָׁה בַּעֲרִיסַת מוֹתָהּ.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה הוֹלֶכֶת בִּשְׂדוֹת עָפָר,
כֻּתֹּנֶת דַּקִּיקָה לְעוֹרָהּ,
מְלַקֶּטֶת פְּרָחִים אֶל חֵיקָהּ.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה מְשִׂיחָה אַהֲבָה,
עֵינֶיהָ אוֹסְפוֹת בְּכִי טִפָּה טִפָּה.

…לְעוֹלָם לֹא אָקִיץ מֵהַחֲלוֹם

הוּא רַק יִתְפּוֹגֵג לַחֲלוֹם נוֹסָף,
לְעָנָן חֲסַר מַמָּשׁוּת

הַמַּעֲנִיק תְּחוּשַׁת מוּצָקוּת,

כְּמוֹ אוֹתָם גַּלֵּי יָרֹק צְפוּפִים
בִּפְרִיחַת אָבִיב.”