זמן מיד שנייה (קצו של האדם האדום)/ סבטלנה אלכסייביץ'

זמן מיד שנייה (קצו של האדם האדום)/ סבטלנה אלכסייביץ'
ספרית פועלים
471 עמודים
מרוסית: פולינה ברוקמן

חיכיתי להגיע לספר הזה הרבה זמן, זה הספר הראשון שיוצא לי לקרוא של זוכת פרס נובל לספרות , הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ וכל הספר הרגשתי שאני בחווית קריאה יוצאת דופן.
סבטלנה אלכסייביץ' היא הרבה יותר מסופרת, היא מתעדת, זה ז'אנר דוקומנטרי של ספרות שבו כמעט אין לה התערבות, מלבד פה ושם הערות שלה הבמה כולה של האנשים אותם היא מקליטה ומתעדת את סיפוריהם.
התוצאה היא ספר אותנטי בצורה בלתי רגילה, תחושה שאתה יושב וצופה בתיעוד מסעיר של עולם הולך ונעלם דרך המילים, דרך האנשים שאת סיפוריהם היא בוחרת בקפידה.

הספר הזה, הדרך בה היא מתעדת והסיפורים האלו, הסגנון הספרותי הייחודי כל כך הוא בין השאר מה שהביא לה את פרס נובל לספרות המוצדק כל כך.

התחושה שעולה מהספר היא מלנכולית, הסיפורים, המרואיינים מציגים צער מכך שמה שהיתה ברית המועצות הגדולה הולכת ומתמוגגת אל מול עיניהם.
תחושה של כאב ותסכול.

הדמויות המתועדות בספר מספרים את סיפורם איך זה לחיות תחת משטר טוטאליטרי, משטר קומוניסטי ומשום מה התחושה היא גם ממה שעולה בספר המופתי הזה שאותם אנשים כל כך התרגלו לחיים האלו שהם מתקשים לרצות משהו אחר שאולי ייטיב עמם וזה אולי מסביר למה הרוסים מקבלים שוב מנהיגים כמו פוטין ששואף להחזיר את רוסיה לגדולתה כברית המועצות.

זה מזכיר לי אדם מבוגר שעובד באחת העבודות שלי, רוסי, איש צבא לשעבר בדרגה גבוהה בצבא האדום שהשיחות איתו מזכירות לי מאוד את האנשים המתועדים בספר של אלכסייביץ, אותה ערגה לעבר, אותו תיעוב של המערב, אותה תחושת געגוע לרוסיה הגדולה, הגאווה שנמחתה, מן תחושת ריקנות שעוטפת אותם.

זה דיסוננס כי מצד אחד מתוארים חיים קשים מאוד ומצד שני תחושת גאווה עצומה לרוסיה הגדולה וכאב עצום שכל זה נגמר.

איזה ספר נפלא, כזה שאפשר לחזור אליו מדי פעם ולקרוא בו שוב.
למרות העובי והכבדות שלו מדובר בספר מאוד חשוב, תיעוד מרתק של חברה שהשתנתה.
מרתק בתורה בלתי רגילה.