אורות הפנסים האחרונים / אסף ולדן

אורות הפנסים האחרונים / אסף ולדן
הוצאת תשע נשמות
205 עמודים

הספר של אסף ולדן זה ספר שצריך נשימה ארוכה גם כדי לכתוב עליו וגם כדי לקרוא אותו.
במיוחד כשאתה יודע מה עלה בגורלו של הכותב המוכשר הזה ואז כשאתה צולל לתוך הטקסט, אתה מבין את המשמעויות של גורלו ואת המשמעויות של הכתיבה שלו.

זה ספר שאין בו מילה מיותרת, נראה שהכתיבה הזו שלו שהיא רצף של מחשבות, הרהורים, כוונות, התכווננות, הבנה שיש לכל דבר גם סוף ויש גם התחלה וצריך להספיק משהו לפני שהסוף הזה מגיע.
אני יודע שזה נשמע כמו משהו לא באמת ברור, לא באמת קוהרנטי וזה נכון, אין כאן איזו עלילה, שיש בה התחלה, אמצע וסוף.
מה יש בספר הזה? המון יופי והמון רגש והמון עצב, כנות מרשימה של כתיבה אינטימית שמחוברת לרגש של בחור צעיר שרוצה לכתוב ספר ומגלה שהכתיבה עצמה, המחשבות שיוצאות החוצה מהראש אל הדף הם מייצרות את הספר, הם משליכות את הדמות המיוסרת, הרגישה, האינטיליגנטית והיא בסופו של דבר מייצרת את הספר הקסום הזה שכל כך קשה לכתוב עליו.

זה רצף מחשבות, הרהורים ודמיון, השראה של המחבר אל עולמו הפנימי, אל הדברים שליוו אותו, אל הסופרים והמשוררים שליוו אותו, אל הזכרונות, בין השאר גם הזכרונות מסבא שהוא הרי שמעון פרס,
וידויים קטנים, כתיבה אל עצמו, אל הקורא, אל העולם.
איך מתארים ספר כזה חוץ מכך שזוהי חוויה רוחנית וכניסה אל החדרים הכי עמוקים בנפשו של המחבר.
מה שאהבתי בו שהוא הכל והוא כלום, אסף ולדן הוא כותב מוכשר שלא זכה לראות את הספר הזה יוצא אבל הוא משאיר לעולם את היופי שבמילים שלו ואת היופי שיוצא החוצה מהדפים וצריך לעודד ספרות כזו, כה כנה וכה אותנטית וכה עשירה בידע וחכמה פנימית ודמיון וחשיבה מקורית.

כמה כיף לקרוא ספרות כזו שמחפשת לאתגר את הקורא לא בעוד עלילה טובה או פחות אלא דווקא באי עלילה, בעובדה שהכתיבה באה ממקום לא תמיד מתוכנן אלא פשוט באה מהבטן, זו כתיבה מהבטן כמו יומן סודי, יש בו אינטואיטיביות ויש בו רגש.
ויש בו גם הרבה כאב, אנחנו יודעים מה היה הסוף ואנחנו מתכוננים אליו ונראה שגם המחבר יודע ומבין וכך אנחנו הולכים איתו צעד צעד אל הלא ידוע, אל הלא גמור לאן שהמילים יקחו אותו ואותנו.

מיוחד מאוד, נוגע ללב וכל כך יפה.