ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות / אניטה לוס

ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות / אניטה לוס
הוצאת פן
251 עמודים
מאנגלית: רחל פן

יש מהספר הזה לא מעט ציפיות, בעיקר כי בכריכה דאגו לציין את הגרדיאן שציינו שזהו אחד ממאה הרומנים הכי טובים שנכתבו בשפה האנגלית.
היומרות הגבוהות האלו קצת דועכות כי בעיני זהו לא אחד ממאה הרומנים הכי טובים שנכתבו בשפה האנגלית, אבל הוא כן ספר מהנה ותקופתי.

האם הרומן הזה, שנכתב ברבע הראשון של המאה העשרים עומד במבחן הזמן? לא כל כך אבל זה גם לא רלוונטי כי זהו רומן שמייצג תקופה מסוימת ומעמדות מסוימות וככזה הוא בהחלט מייצד נאמנה את תקופתו ולכן גם מהנה לקרוא בו.

הספר הזה קיבל בוסט רציני כאשר יצא סרט שמבוסס עליו בכיכובה של מרלין מונרו וכך הוא קיבל מעמד אייקוני קולנועי לא פחות.
יש ספרים שהסרט המבוסס עליו ודמות של גולדיגרית טיפוסית ותמימה.

הרומן הזה מחולק לשני חלקים למעשה, שני החלקים מסופרים בידי מספרת אחת אבל בחלק הראשון הדמות המרכזית, לורליי לי מספרת על עצמה ועל מעלליה במן יומן שבו היא מפרטת את מעלליה ואת רדיפת הגברים אחריה שמפלרטטים ללא הפסק.
לורליי וחברתה דורותי באו מהמערב אל ניו יורק ושם ממשיכות לאירופה, לפריז וללונדון ונראה שהחיים מאירים להן.

השפה של לורליי היא פשוטה ומשעשעת וצינית ובכלל התחושה היא שהספר נע במן מסע נהנתנות וניצול המראה הנשי המפתה והרצון להיות נוכחת בין גברים מסודרים כלכלית וממסיבה למסיבה ואולי החיפוש אחר הגבר האידיאלי בשבילה עד שהיא חושבת שהוא הגיע.
ואז היא מחליטה להפסיק לכתוב את היומן ואנחנו עוברים לחלק השני של הספר שנקרא
"אבל ג'נטלמנים מתחתנים עם ברונטיות" שבו אותה מספרת לורליי, אבל כבר לא על עצמה אלא על חברתה דורותי
כאן לורליי כבר נשואה לגבר האידיאלי שלה אבל גם כאן אותה דינמיקה של עלילה ואותן דמויות פלקטיות חסרות עומק שנראה כאילו נוצרו למען קריקטוריזם של התקופה שזה משעשע אבל אז נשאלת השאלה למה להפריד את הספרים.

לסיכום אפשר לומר שמדובר בספר משעשע ושנון, מתאר היטב את התקופה אבל בטח לא יצירת מופת.
הוא הפך להיות אייקוני ובהחלט יש סיבות טובות לכך והוא אכן מהנה בדרכו המיוחדת אבל לא הייתי מפריז בתיאורים שלו.
צריך לציין את האיורים הנהדרים שמלווים את הספר, איורים של הקריקטוריסט ראלף ברטון.
אפשר לקרוא.