פילגשו של ויטגנשטיין / דייויד מרקסון

פילגשו של ויטגנשטיין / דייויד מרקסון
הוצאת הבה לאור
260 עמודים
מאנגלית: ארז וולק

קשה להגדיר את חוויית הקריאה בספר הזה אבל זו חוויית קריאה מאוד מיוחדת
הספר הזה לא דומה באמת לספר אחר, גם לא לספרים אחרים בז'אנר זרם התודעה וגם לא לספרים שהם כולם מונולוג אחד ארוך.
זה ספר שהוא חוויית קריאה, צריך לומר שזו חוויית קריאה שלא מתאימה לכל אחד ולא כל אחד יתחבר אליו.
אם תשאלו אותי ואולי אומר זאת בצורה שתשתמע קצת אליטיסטית, זה ספר שמתאים לאנשים שקוראים מה שנקרא ספרות גבוהה או שמתחברים לחשיבה פילוסופית פוסט מודרנית.

אין בו באמת עלילה, אין בו איזו זרימה קוהרנטית של סיפור, יש כאן מההתחלה לעד הסוף כניסה בלתי פוסקת לתודעה של אישה שבטוחה שהיא האדם האחרון שנמצא בעולם, אין אף אחד מלבדה.
היא עוברת במקומות שונים, כולל במוזיאונים, ממשיכה הלאה עד שמתמקמת בבית נטוש על איזה חוף במקום לא מקום, זמן לא זמן ובבית הזה היא מתחילה במונולוג שלוקח אותנו מתחילת הספר ועד סופו והמונולוג הזה הוא מונולוג סוחף ומרתק מלא באזכורים של תרבות ואמנות, פילוסופיה וספרות, היא קופצת מדה קונינג ללורנס איש ערב, המחשבות שלה נעות מדמות אחת למשנהו ממגוון אסוציאציות מגוונות מרתקות ומוטרפות במידה רבה כך שקשה להבין האם הדמות מדמיינת או חיה את המציאות.

זה לא באמת משנה, מה שמשנה זה המצב שבו היא נמצאת שאפשר לקשר לשגעון מסוים כי אנחנו נוכחים לדעת שהיא איבדה את בנה, הוריה גם אינם וגם בעלה ונראה שיש לזה חלק והיא נמצאת באיזה מצב קטטוני שבו היא חיה את המציאות שלה, הבדידות והנסיון לחבר את העובדה שהיא לבד בעולם לא מנותק מהמציאות גם אם יש אנשים מלבדה שכן דכאון, אובדן אחיזה במציאות יש להם קשר לאובדן.

הספר הזה הוא חוויה, חוויית קריאה מהמיוחדות שקראתי בחיי, ספר שגורם לך לחשוב על מקומנו בעולם, על מציאות ואשליה ועל מה אנחנו מכירים מלבד מה שנמצא בלב ובמוח שלנו.

אחרית הדבר הארוכה של פוסטר וואלאס מרתקת בפני עצמה אך לא נתנה לי ערך מוסף לספר שכן ספר כזה לא זקוק לפרשנות אלא הוא חוויה סובייקטיבית מיוחדת.

מומלץ ביותר