נפש מרגרינה / צור גואטה

נפש מרגרינה / צור גואטה
הוצאת קתרזיס
199 עמודים
בואו נתחיל מזה שמדובר באחת הכריכות היפות שראיתי לאחרונה, המינימליזם הקסום הזה עם הצהוב הבוהק ובאמצע פרח, לא שלם, מכופף קצת כאילו אומר "אני יפה, אני עדין, אבל יש בי פגמים, יש בי חסרונות ויש לי סיפור"
ואז השם, נפש מרגרינה שאומר המון על התוכן, על האישיות של הכותב שכותב כל כך יפה ושירתו כה מגוונת ומעניינת.
צור גואטה מספר לנו סיפור, סיפור על חיים של חיפוש, סיפור על השלמה, סיפור על ילדות ועל המקום שלו בעולם וביקום.
גואטה הוא משורר, מזרחי, דתל"ש שגר בתל אביב עם בן זוגו הערבי, הוא בא מהפריפריה וכבר מהמקומות האלו נראה שיש סיפור חיים מרתק, סיפור של מקום וחיפוש זהות ואולי מציאת זהות והשלמה איתה.
הספר של גואטה עוסק בכל כך הרבה נושאים, בין עם הילדות, היחסים עם הוריו, החיים שלו כיון, התמודדות עם פחדים, התכתבות עם מקורות ההשראה שלו בספרות ובשירה והשירה עצמה של גואטה, היא מגוונת, מקצועית, חמה ולירית, הוא יושע להשתמש בשפה בדרך נהדרת והשירים מחברים ונוגעים.

בעיני לפחות ואני לא מתיימר להיות מבקר שירה אלא אדם שקורא שירה וכותב על תחושות וחוויות הספר של צור גואטה הוא מספרי השירה הטובים שקראתי בשנים האחרונות, ספר שירה עמוק מאוד, חווייתי מאוד שקל להתמסר אליו וקל להתחבר אליו.

חוויה מעצימה של קריאה וספר מרגש.

"אִמָּא תָּמִיד קָרְאָה לוֹ נֶפֶשׁ מַרְגָּרִינָה.
מַרְגָּרִינָה שֶׁלִּי. כָּכָה אִמָּא תָּמִיד קָרְאָה לוֹ.
(אֵיזֶה יֶלֶד מַרְגָּרִינָה יֵשׁ לִי!)
וְכָל הַיְּלָדִים הָרָעִים בַּכִּתָּה אָהֲבוּ לְהָצִיק לְנֶפֶשׁ מַרְגָּרִינָה.
לֹא כִּי הוּא אָהַב לִקְרֹא סְפָרִים בַּהַפְסָקוֹת
אוֹ לְהִתְחַקּוֹת אַחַר נְמָלִים וְחֶלְזוֹנוֹת,
וְלֹא כִּי הוּא הָיָה יֶלֶד הוֹמוֹ.
לֹא. זֶה לֹא זֶה.
הַיְּלָדִים הָיוּ תָּמִיד מְצִיקִים
כִּי יְלָדִים עִם נֶפֶשׁ מוּצָקָה אוֹהֲבִים לְהָצִיק
לִילָדִים עִם נֶפֶשׁ מַרְגָּרִינָה."

---

"כַּמָּה רָצִיתִי לְשַׁנּוֹת צוּרָה:
לַהֲפֹךְ לְנָמֵר אוֹ לְנַחְלִיאֵלִי
אוֹ לְהִשָּׁפֵךְ כְּמוֹ מַיִם,
שֶׁאוּכַל לִזְרֹם מִכָּל צָרָה,
לָרוּץ מַהֵר
אוֹ לִפְרֹחַ דֶּרֶךְ אֶשְׁנָב
בְּרִפְרוּף כְּנָפַיִם.
וּבְשַׁבָּת בַּבֹּקֶר, בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית,
הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל שֶׁהַטַּלִּית תַּהֲפֹךְ
לִגְלִימָתוֹ שֶׁל הָארִי פּוֹטֶר –
גְּלִימַת הֵעָלְמוּת.

וְאוּלַי, אָמְרָה הַפְּסִיכוֹלוֹגִית,
אוּלַי רָצִיתָ פָּשׁוּט
(לֹא לָמוּת, אֲבָל)
לְהֵעָלֵם?
זוֹ לֹא הַטַּלִּית שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת.
זֶה לֹא הַנַּחְלִיאֵלִי שֶׁרוֹצֶה לִפְרֹחַ. לֹא הַמַּיִם.
זֶה הַיֶּלֶד שֶׁרָצָה לִבְרֹחַ
וְלֹא הָיְתָה גְּלִימָה
וְלֹא הָיוּ כְּנָפַיִם."