מנדל של חצות / ערן הולנדר
הוצאת כרמל
252 עמודים

כבר נכתבו ספרים על השואה ועל זכרון השואה, נכתבו בלי סוף, גם ספרים עלילתיים בלשיים נכתבו על התקופה אבל הספר הזה בעיני קצת מאתגר את השיח גם בגלל השפה שלו וגם בזכות העכשוויות שהוא מביא.
לתחושתי הספר הזה יעורר פולמוס לא קטן האם לא נחצה כאן איזה גבול מסוים כי הוא פרובוקטיבי במידה אבל בעיני הפרובוקטיביות תורמת לעניין שבו. לספר זה יש כמה כובעים, יש את הכובע הבלשי, יש את זכרון השואה ויש את אירופה כפי שהיא כיום ואנחנו נעים בעולמות האלו בסיפור שכולו כתוב בגוף ראשון.
גיבור הספר, דמות לא יציבה בחייה, תסריטאי לשעבר, מורה לשעבר יוצא למסע באירופה, מסע של חיפוש אחרי אחותו אביגיל שיצאה עם בית ספרה במשלחת לפולין ולא חזרה, אביגיל נעלמה מבלי להותיר שום עקבות, שום סימן חיים, שום פירור מידע והולנדר יוצא לחפש אחריה.
גיבור הספר המורה שהופך לבלש בעל כורחו עובר דרך ברלין, לודז', קרקוב, לובלין ווארשה הוא מסע כאוטי הזוי שנע בין ההווה לעבר, ההווה של גיבורנו הוא לא רק הווה של אדם המחפש משמעות או קשר לעברו אלא הוא חי את ההווה, מחפש אסקפיזם לחייו הלא ממוצים, ובין אורגיות, מפגשים עם זונות מקומיות ומעקב אחרי המשחקים של פדרר בטורנירי הטניס הוא גם לוקח על עצמו את תפקיד הבלש ומחפש אחר אחותו דרך המסע הזה ברחבי פולין וברלין, בין מחנות ההשמדה והזונות המקומיות משחזר גיבורנו את תולדות משפחתו ותלאותיהם במחנות, בגטאות ובמקומות מגוריהם ומנסה לטוות חוט אחר חוט כדי להבין מה עלה בגורל אחותו אביגיל ולאן היא נעלמה ובעיקר למה היא נעלמה ומה עלה בגורלה.
ערן הולנדר כתב כאן ספר בעל ניגודים רבים, זכרון השואה כספר בלשי מרתק שכתוב בצורה רהוטה, עכשוית ופרובוקטיבית, יש כאן העזה וגישה מעניינת בחיבור שבין אירופה של היום ואירופה של מלחמת העולם השניה בנקודות מבט מנוגדות וספר שנע בין ההווה לבין זכרון העבר הכואב, אירופה שעוד לא התאוששה מתלאות וטראומת המלחמה גם שבעים שנה אחרי ואף נימה ביקורתית כלפי המסעות לפולין.
למרות הפרובקטיביות שלו ואף אולי בגללה אני חושב שהספר הזה ראוי לקריאה והוא מעורר עניין.
כדאי לקרוא.

סכינים / אמיר זית
הוצאת אפיק
178 עמודים

אני מתעב סכינים, פוחד מהם, יש משהו בספר הזה שגרם לי לפחד קצת פחות ולהעריך משהו בהם,
הספר הזה נע בין ממואר וזכרונות ילדות לבין ספר תיעודי כמעט וזה לכאורה נדמה כאילו שני סיפורים מפוצלים ומתחברים ליצירה אחת שיש בה מכנה משותף אבל זהו ספר מיוחד, אמיר זית יודע לכתוב, יודע לפזר את זכרונותיו ויודע לתעד זאת ואיפשהו הייתי שמח לראות את הספר הזה גם כסרט תיעודי.
הספר מתחיל בסכין, סכין קפיצית שאביו קנה אותה באיטליה ומשם אנחנו יוצאים למסע בזמן, מסע בעקבות אביו של אמיר וההסטוריה המשפחתית ומסע בעקבות האובססיה של המחבר לאיסוף וייצור סכינים ובעיקר ייצור סכינים קפיציות.
המסע הוא מסע לעבר דרך אביו שנפל מאש כוחותינו כשהמחבר היה ילד קטן וממשיך במסע בעקבות הסכין.
אמיר עצמו מייצר סכינים קפיציות, הוא לא מוכר אותם ולא משווק אותם אבל בייצור יש איזה משהו כמעט מדיטטיבי, אפילו חינני במכשיר החד הזה שהוא יצא מחוץ לחוק ונחשב מסוכן.
סיפור שנע בין עבר להווה, בין ההסטוריה המשפחתית של אמיר ליצרני סכינים באירופה ותיעוד תהלים העבודה על ייצור סכין קפיצית בסדנא של המחבר.
ספר מרתק ומיוחד בעיקר בסגנונו ובכתיבה הכנה והחושפנית של המחבר.
מומלץ.

המתנדבת / נטעלי גבירץ
הוצאת כתר
304 עמודים

הקיבוץ, החיים בקיבוץ בתור נער צעיר, בתור מתבגר הם משהו שמי שלא היה שם לא יכול להבין זאת, על אחת כמה וכמה את האובססיה של צעירי הקיבוץ סביב המתנדבות והמתנדבים שעם חלקם אגב אני שומר על קשר עד היום ברשתות החברתיות, יש לי אח במשפחה בה גדלתי שחי היום באנגליה עם מישהי שהוא הכיר כמתנדבת ויש לי חברים שחיים עם מתנדבות שהכירו וחלק נשארו בקיבוץ והתחתנו עם בנות קיבוץ.
ההווי הזה היה חלק בלתי נפרד מהחיים הקיבוציים, ונראה שהמחברת הנהדרת חקרה את הנושא הזה לעומק.
איני יודע אם בביוגרפיה של נטעלי גבירץ יש משהו קיבוצי אבל אני כן יודע שהאותנטיות של הכתיבה גרמה לי להבין שהנושא מוכר או נחקר היטב ואני חייב לומר שמדובר בכותבת מחוננת ובספר שהוא באמת נפלא וגרם לי לחזור במחשבותי לאותה תקופה בקיבוץ, לאותן זכרונות נעורים ופנטזיות אינסופיות של נער מתבגר וחרמן על מתנדבת שתתנה איתי אהבים בחדרי בקיבוץ.
אבל הספר לא מדבר על ההווי הזה, ההווי והאוירה הם חלק מהסיפור והתפאורה למסע אותה עוברת מירה אוברג שבאה לקיבוץ עם מטרה מסוימת מאוד לעשות תיקון מסוים למשהו שרודף אותה כל חייה ולנסות להתחקות אחר חוויה שאימה חוותה, אירועים שאימה היתה נוכחת, אירועים שהשפיעו עליה.
אימה של מירה היתה בעצמה מתנדבת באותו הקיבוץ ודרך זכרונות הילדות של מירה והחיים בשוודיה אנחנו מתחילים להבין קצת יותר למה מירה באה לקיבוץ ומסע השורשים הזה שאני מעדיף לא לחשוף כאן מייצר ספר מרתק, שנון, חכם ומרגש ואף במובנים מסוימים מטריד ולא תמיד נוח לקריאה מהמקום הרגשי שלו.
הכתיבה של הספר והעלילה בה נבנית בהדרגה עד לסוף המצמרר ולאט לאט אנחנו כקוראים נחשפים למטרות של מירה, לאובססיה שלה, לרצונות שלה ולתכניות שלה ואנחנו גם מתחברים אליה ואפילו מזדהים איתה וקשה שלא אפילו כשהסיפור נוקב, קשה ואף מפתיע בעוצמתו.
מדובר בספר נהדר, מורכב וכתוב היטב.
גבירץ היא כותבת מחוננת והספר ריגש אותי מאוד.
אני לא יכול שלא לתת פידבק לכריכה המושכת, הצבעונית והאטרקטיבית שבולטת מאוד ומייצרת את החוויה ומחברת אותנו לתוכן העלילתי.
מומלץ מאוד.

אדואר היקר / אן נפוליטנו
הוצאת אריה ניר
339 עמודים
מאנגלית: יובל אהרוני

התרסקויות מטוס תמיד מעוררות דרמות ומייצרות סיפורים נוגעים ומרגשים וגם הסיפור הזה מדבר על התרסקות מטוס ועל סיפורו של ניצול שמחפש משמעות לחייו.
הניצול היחידי מהתרסקות מטוס נוסעים הוא אדוארד, ילד בן 12, במטוס המרוסק נספו גם הוריו ואחיו הגדול ואדוארד שמתאושש בבית החולים גדל אצל דודו ודודתו.
הסיפור שכתבה אן נפוליטנו מבוסס על אירוע אמיתי שהתרחש ב2010 ובדרך כלל ספרים כאלו מבוססים על אירועים שהתרחשו במציאות ואדוארד נער צעיר צריך להתמודד עם חייו החדשים ללא משפחתו ככמעט סלב תקשורתי, כולם יודעים עליו, כולם מרחמים עליו ובתוך כל זה אדוארד שהוא נער רגיש מחפש מחדש משמעות ומשהו שיתן לו עוגן בחיים האלו.
הספר לא מסתפק בסיפורו של אדוארד בלבד אלא חוזר לטיסה עצמה ולסיפור של משפחתו ולאירועים שהתרחשו לפני ההתרסקות עצמה.
אבל לא רק משפחתו של אדוארד אלא גם סיפורם של נוסעים אחרים בטיסה מסופרים.
למה סיפורם של הנוסעים האחרים חשובה? תגלית מסוימת שאדוארד מגלה אצל דודיו נותנת לו את המשמעות אותה הוא חיפש ואותה משמעות מרגשת מייצרת את הטוויסט שהיא משמעותו של הספר וגם נותנת לו את שמו.
בסך הכל ספר מרגש וכתוב טוב, הסיפור נוגע ומעורר מחשבה.
בהחלט אפשר לקרוא.

פעמונים של מאי / רינה גרינולד
הוצאת שתים
190 עמודים

זה הספר הראשון שאני קורא מההוצאה החדשה הזו שכבר השנה הספיקה להוציא מספר דו ספרתי של ספרי מקור והיא מעניינת אותי בבחירות שלה ובחשיפה לסופרים מעניינים ולסיפורת מעניינת.
אז החוויה הראשונית שלי מההוצאה היא מעניינת וטובה, הספר הזה סחף אותי בכתיבה אותנטית ולא פשוטה בנושאים שבהם היא עוסקת.
בבסיס הספר יחסי בת ואם, השנה היא 2021 והאם בת 95 סובלת מדמנציה ורגעי זכרון שמבליחים פה ושם מאירים קצת את חייה.
הימים ימי קורונה והתקופה הזו של בידודים וסגרים מייצרת קרבה מסוימת, אם בכפיה או אם לא בכפיה ליצירת תקשורת ומייצרת אצל הבת רגעי זכרונות מילדותה לצד אם ניצולת שואה. הזכרונות של האם הם צד אחד בסיפור והצד השני הוא בעצם סיפור מסע, מסע של אם ובתה לזכרונות ולשורשים מהילדות של האם בפולין, מפגש עם חברות של האם וסיפור ההנצלות שלה מאימת השואה.
החיבור בין השתיים מחדש דרך הסיפור של האם מייצר קשר מיוחד שנעלם עם השנים.
הספר עוסק בנושאים רבים של יחסי אם ובתה, הזקנה והשכחה וכן נוגע בצורה רגישה ומלאת חמלה בנושא השואה.
ספר רגיש שכתוב היטב.
מומלץ לקרוא.

מחול שדים / מיכאיל בולגקוב

תשע נשמות

87 עמודים

תרגום:שירלי פינצי לב.

אני מאוד אוהב את בולגקוב והספר הזה שהוא מיצירותיו המוקדמות של הסופר הגדול נותנים הצצה קטנה לכשרון העצום שלו אם כי לטעמי מדובר באחד מספריו הפחות טובים.

נראה כי בירוקרטיה מקולקלת מאוד העסיקה ועדיין מעסיקה סופרים ונראה כי ספרים רבים נכתבו על כך ואולי בגלל זה אני מרגיש קצת פספוס עם הספר הזה של בולגקוב ועם זאת עדיין אפשר להפיק הנאה רבה בעיקר מכתיבתו החדה והסאטירית של הסופר הנהדר הזה.

החבר קרוטורוב הוא לבלר שעובד בחברה שמספקת חומרי גלם ליצור גפרורים, הוא רוצה להיות נאמן לחברה ולשרת אותה, זה כל רצונו של קרוטורוב אך מסתבר שטעות קטנה יכולה לעורר בלאגן גדול וכך למעשה קרה כאשר טעות קטנה שלו מייצרת מסע אבסורדי בבירוקרטיה המקומית, כמעט סוריאליסטי, ודרך האנשים שהוא פוגש והדמויות וגם דרך ההבנה של מי הוא ומה תפקידו במערכת המקולקלת הזו.

מחול שדים זו נובלה סאטירית חדה ומעניינת אך לא מעניינת מספיק לטעמי שכן לתחושתי כבר יש בה משהו מיושן שכבר קראנו וטובים ממנה בנושא בירוקרטיה עקומה ואבסורדית.

עם זאת, בולגקוב הוא בולגקוב ואפשר להנות ממנה.

דיבור תקני / רוני יעיש
הוצאת קתרזיס
62 עמודים

הכריכה המימליסטית של הספר הזה מלווה באיור אחד של חבל שנפרם ומה שמחזיק אותו ומשאיר אותו זה חוט קטן שמראה שאיפשהו יש משהו שאוחז בנו, משאיר לנו מקום להאחז בו כמו יש מושטת כשנופלים.
הדימוי הזה מתחבר מאוד לחלק הראשון בספר שמדבר על פרידה, פרידה מאם, שירים שהם כמעט כמו ממואר מנוקד, מלווים תהליך של זכרון וכאב ואולי השלמה והכלה ובעיני החלק הזה של הספר הוא החלק הכי מעניין בו.
לאחרונה אני נתקל בהרבה משוררים צעירים שכותבים על פרידה ונראה שזה נושא שראוי לכתוב עליו ולמרות שהרבה כותבים על פרידה מאם, אב או כל אדם אחר שהלך מאיתנו כל משורר מביא משהו ממנו לשירה ומשהו ממנו לסגנון הכתיבה ויש בזה את הקסם שלו.
החלךקים האחרים בספר, השירים האחרים מתמקדים יותר בנסיון של המשוררת לתאר את הווי החיים שלה, את השגרה, את החיים בעיר הגדולה והנסיונות למצוא אהבה.
החיים בעיר תל אביב והאוירה בה מזינים את רוני יעיש ומביאים לה את ההשראה לייצר ולכתוב.
זהו ספר שירים צנוע ויפה, שמתאר פרידה וצעידה קדימה למציאת זהות עצמית.

ארץ־סלע / ריטה קוגן
הוצאת דביר
240 עמודים

אם ילדי עלתה בעליה הגדולה של שנות התשעים והסיפורים ששמעתי ממנה על הילדות שלה על מה שהיא חוותה היו לא פשוטים ואני מתאר לעצמי שהעלייה והטראומות שבאו בעקבותיה שקשורות להתאקלמות נשאור צרובות בעור ובלב.
ריטה קוגן היא כותבת מחוננת, הטקסטים שלה גבוהים, היא כותבת כמו שהיא יודעת, כמו שהיא מתייחסת לשירה, כמו שהיא מתייחסת לעברית, בהמון כבוד .
למעשה הספר הזה הוא ספר התבגרות של ילדה, נערה שעולה לישראל וייתכן שיש כאן סממן אוטוביוגרפי וייתכן שלא כי ריטה קוגן עשתה בספר הזה משהו חכם, מבחינה כרונולוגית הספר שמחולק לפרקים שכל פרק מתאר איזו חוויה בשלב ההתפתחותי של אותה ילדה נערה שגדלה ברוסיה ועוברת לישראל הרי שאין כאן דמות אחת, שמות הגיבורה מתחלפים מה שהופך את העלילה או את הרעיון שבספר למן סממן או חוויה מסוימת שנערות רבות עברו והנסיון להתאקלם עם הקשיים שבאו בדרך, החוויות המיניות הכושלות, הגברים האלימים, הבית הפטריארכלי הקשוח, כל אלו הן לא חוויה של נערה אחת אלא של רבות והחוויה דומה וזה הופך את הספר לחזק הרבה יותר בעיני.
אותה נערה שגדלה ללא אב בסנקט פטרסבורג ועולה לכאן רק עם האם וכאן הן מתמקמות בקריות וחווה את מה שהיא חווה כפי שתיארתי קודם.
לא קל לקרוא את הספר הזה גם כי קוגן כותבת בשפה גבוהה ולכן זה מאתגר וגם כי החוויה הספרותית אינה פשוטה ועם זאת מדובר בספר מאוד מעניין ואני לא בטוח עד כמה זהו ממואר או שהמחברת ניסתה להרחיב את החוויה שלה לכלל ההתמודדויות של הגירה ועלייה והתאקלמות.
בכל מקרה זו כבר פרשנות אישית, מדובר בספר מעניין וראוי לקריאה בהחלט.

יחסי עם ג'וני מ' / נורית זרחי
הוצאת אפיק
59 עמודים

נורית זרחי היא בעיני קודם כל משוררת וככזו וגם אחת מהטובות שבמשוררות יש לה יכולת לתמצת טקסט בצורה בהירה וקלה.
לא כולם יודעים את מלאכת האמנות הזו, לכתוב סיפור קצר טוב בשלושים עמודים זו אמנות בפני עצמה, לכתוב סיפור של שני עמודים ושיהיה טוב זו אמנות אפילו נעלה יותר בעיני וזה שיא התמצות כמו בשירה, היכולת להעביר חוויה בטקסט קצר מאוד.
נורית זרחי קיבצה 14 סיפורים ב59 עמודים שזה הרבה סיפורים והם כמו ממתקים.
הסיפורים נעים בין אירועים איזוטריים שספק אם הומצאו וספק אם נחוו לבין ממוארים קטנים של זכרונות וחוויות אישיים שנורית זרחי מביאה לכדי סיפור חוויתי אותו היא משתפת עם הקוראים.
המחברת מתחילה עם הסיפורים והחוויות שחלקם מרגישים כמו איזה משל או סיפור מעניין ופיקנטי ולאט לאט היא מכניסה אותנו לעולמה האישי, לסיפורים וחוויות בגוף ראשון.
הסיפורים כולם מעניינים וכתובים בכשרונה הרב של נורית זרחי שכל ספר שלה הוא פנינה ספרותית ששווה לחזור ולעיין בו ובקריאה שניה ושלישית למצוא בו דברים חדשים.
החיבור של נורית זרחי עם הוצאת אפיק כבר הניב פנינה והנה עוד פנינה אחת שמראה שאין גיל לכתיבה נפלאה ולא נס ליחה של הכותבת הנפלאה הזו.
ספרון שהוא ממתק.

אוסף צדפים / דניאל עוז
ידיעות ספרים
120 עמודים

לעניות דעתי הכנה לא הספר של דניאל עוז ולא הספר של גליה עוז היו צריכים לצאת לאור, בעיני זו רכילות צהובה גם הספר של גליה וגם הספר של דניאל, אבל מהרגע שהספר של גליה יצא לאור אין יותר מוצדק ממה שדניאל עשה כאשר בא והציג את הצד השני של הסיפור מבחינתו.
אני מודה, עוד כשקראתי את הספר של גליה עלו בי תחושות פקפוק רבות לגבי סיפורה, זה לא מקומי לקבוע מה היה או לא היה אבל לא ראיתי בו הורות מרעילה ולא ראיתי את הדמות הדמונית שניסו להציג בה את עמוס עוז דרך התיאורים של גליה שלמעשה מתמקדת בכמה אירועים בודדים שניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת וגם הם לא היו חריגות במיוחד אולי למעט אותו אירוע בו היא מתארת מקרה אלימות של עמוס כלפי אשתו נילי.
אך כאן העדות של דניאל ושאר בני המשפחה סותרים את מה שגליה מספרת ואז נשאלת השאלה מי דובר אמת והאמת היא שלא מתפקידנו לקבוע זאת.
עקבתי במשך שנה אחרי השיפוטיות הרבה שעברו דניאל, פניה ונילי ברשתות החברתיות וראיתי איך אנשים רבים ברשתות הפכו אותם למשפחה מרעילה ומשפחה שמתכחשת להורות מרעילה ומשפחה מכחישת אלימות וכאב לי עליהם.
דניאל יודע לכתוב והוא כותב את הספר הזה מדם ליבו, הוא לא בא לומר שאביו היה קדוש אלא לתאר את האירועים כפי שנצפו מנקודת מבט אחרת שלו בין אם היה ונוכח ושל אחותו או אחרים.
הספר הוא למעשה כתב הגנה לכל דבר.
דניאל מתאר את היחסים עם אחותו, את היחסים עם אביו, את קורות האירועים המדוברים עליהם בספר של גליה.
לטעמי האישי שני הספרים יעלמו מהתודעה ולא יתפסו מקום לא במורשת עוז ולא בשינוי של תודעתו הציבורית, כי אין בהם שום דבר משמעותי שמעיד שעמוס עוז היה שונה מאלפי הורים בשנות השבעים והשמונים בקיבוץ שרובו ככולו היה מוגבל ובעייתי בכל מה שקשור לקשרי משפחה ומורכבויות של משפחה ואני יודע כי גדלתי בקיבוץ של הלינה המשותפת בתחילת שנות השמונים בשני קיבוצים שונים ובמידה מסוימת חוויתי אלימות וניכור בעיקר במשפחה הראשונה אליה הגעתי.
עמוס לפי עדות גליה לא היה דמוני ולא היה שונה מהורים אחרים בתקופה ההיא והספר של דניאל רק חידד אצלי את הנקודה הזו.
האם הספר ראוי לקריאה? אני חושב שללא קריאת הספר של גליה אין לו משמעות כי הוא מחובר אחד לשני ולכן מי שקרא את הספר של גליה ראוי שיקרא ספר זה.
נגע לליבי הסיפור וכל מה שהמשפחה עוברת וכולי תקווה שכולם שם יזכו לקצת נחת בהמשך.