בית היפהפיות הנמות / יאסונרי קוובטה
הוצאת כתר
139 עמודים
מיפנית: שונית שחל־פורת

כשמתבוננים בכריכה המינימליסטית של הספר הזה רואים בעצם שני כדורים בקערית, לאחר שצוללים לתוך הספר הנפלא והמצמרר הזה של קוובטה מבינים את המשמעות של הכדורים האלו, הנובלה הקצרה הזו נוגעת בנושאים כה רבים שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב תזה נפרדת.
אני בספק אם בעידן הפוליטיקלי קורקט של היום ספר כזה היה יוצא לאור אך גם כיום עצם הדיון והקריאה בו יכולה לעורר שדים רבים.
הספר מדבר על אגוצ'י, אדם שמכנה עצמו זקן למרות שבפועל הוא בשנות השישים לחייו אך ככל הנראה זקנה היא לא רק בגיל אלא בהרגשה, בתחושה ובתשוקה לחיים, אותו אג'וצ'י מגיע למקום מסוים בקיוטו, מן בית שעשועים לכאורה, הוא שמע על המקום מחבר שנהג לפקוד אותו ועכשיו הוא שם, סקרן.
אל המקום הזה מגיעים גברים קשישים, בודדים ותמורת סכום כסף הגון הם יכולים לבלות את הלילה לצד צעירה יפה כשהיא עירומה ומורדמת מסמים.
אסור לאגוצ'י לפגוע פיזית בנשים, אסור לו לחלל אותן, אגוצ'י אינו גבר בודד למעשה, יש לו שלוש בנות והוא נשוי אז מה יש לו לחפש במקום הזה, מה נותנת לו החוויה לישון לצד אישה שמורדמת כמו גוויה ואין לה יכולת לתקשר איתו?
אגוצ'י פוקד את הבית הזה מספר פעמים נוספות וכל פעם לצד אישה צעירה אחרת וכל פעם כשהוא מגיע לשם אגוצ'י חווה זכרונות, הנשים האלו מעוררות אצלו זכרונות נשכחים, מצליחות להחיות אצלו רגש אבוד, אולי הוא שוב מרגיש צעיר לצידן, הוא מדבר אליהן, משתף אותן וגם מתקשה להירדם ולכן נזקק לכדורי שינה אותם מציעה לו מנהלת הבית המשונה הזה ואז חזרתי לכריכה, לכדורים, יש שם שניים, כדורי שינה אבל למעשה שני הכדורים סימלו עבורי שני ישויות, את אגוצ'י הזקן ואת הצעירה המסוממת.
קשה שלא לצאת מספר כזה מוטרד או עם תחושות מעורבות לגבי הזקנה והנעורים ולגבי הבדידות והקושי להתמודד עם החיים וכמו גם לגבי הנערות האלו, כל כך הרבה שאלות ותהיות עולות מהקריאה בספר הנפלא הזה של קוובטה.
ספר כה מיוחד, עדין, פיוטי, רגיש ומלא כאב שהסוף שלו מצמרר באותה המידה שהקריאה בו מצמררת ומעוררת מחשבות.
מומלץ מאוד.

הפוך על ענף / ערן צלגוב
הוצאת עם עובד
40 עמודים
איורים: עמית טריינין

איזה כיף של ספר, רק מלהחזיק אותו ועוד לא לפתוח אותו הוא זורק אותך לשירי הילדים של פעם, יש בו מן תחושת רטרו נוסטלגית של שירי ילדים ואני לא נסחף אם אני זורק את השמות יהונתן גפן או יהודה אטלס כי הספר הזה עשו מאותם חומרים שהשירים האלו נכתבו, הם נכתבו עבור ילדים ובעולם הילדים והחריזה כמו גם גם החוויות (כמעט) הן אותם חוויות ואותה תחושה.
אחרי ערן צלגוב אני עוקב כבר זמן רב כמשורר וכאיש שמפזר את האמנות והשירה שלו בכל מקום ועכשיו גם התוודעתי לשירי הילדים שלו אז קודם כל האריזה עצמה, כריכה קשה, שפה גרפית ואיורית נפלאה מעשה ידיו של המאייר הנהדר עמית טריינין וכיף להחזיק מוצר כזה ביד.
לגבי השירים עצמם כתבתי בסוגריים כמעט לגבי החוויות של הילד בשיר שהם כמו החוויות של שירי ילדים מפעם כי ערן צלגוב לא חושש לכתוב גם על דברים שהם יותר ורלוונטיים לימינו ומעוררים שיח יותר מאשר בעבר כמו משפחות חד מיניות, חד הוריות, משפחות מאמצות ומשפחות אומנה וגם על טרנסג'נדרים והכל בשפה נעימה, מכילה ומקסימה.
בקיצור מדובר בספר נהדר שכיף להחזיק ביד ולקרוא לילדים.
הנאה מובטחת.

אין מה לראות פה / קווין וילסון
הוצאת עם עובד
244 עמודים
מאנגלית: שירי שפירא

ספר מסקרן עם כריכה מאוד מושכת ושם מרתק בפני עצמו שמייצר סקרנות כי כשאומרים לך שאין מה לראות אתה רק רוצה להציץ וזה נכון.
הכריכה עצמה מייצרת איזה דיסוננס כי אש ומים לא הולכים ביחד אבל הוא מתאר בצורה מדויקת את מה שקורה בספר.
ליליאן ומדיסון באו ממקומות שונים לחלוטין ושתיהן נפגשו בפנימיה יוקרתית, ליליאן היא בת לאם חד הורית, חכמה ובעלת רצון עז להצליח ומדיסון באה ממשפחה יוקרתית והן נמצאות באותו החדר ומתחילה חברות מיוחדת, חברות שתתנתק במהלך הפנימיה אחרי שליליאן נאלצת לעזוב אך מתחדשת לאחר הרבה שנים קדימה, מדיסון היא אישה מצליחה, מנהלת קריירה פוליטית ונשואה לסנטור וחיה חיים מפוארים ועשירים וליליאן עובדת כקופאית.
וכך לאחר הרבה שנים ליליאן מקבלת טלפון ממדיסון ובו היא מבקשת להיפגש איתה באחוזתה, במפגש הזה מדיסון מבקשת את עזרתה ומציעה לה גם עבודה.
העבודה היא טיפול ועזרה עם ילדיו של הסנטור מנישואיו הקודמים, תאומים מיוחדים עם תסמונת מאוד מיוחדת ושונה, הם מתחממים מהר, ממש כך, מתחממים פיזית, הגוף שלהם כמעט בוער.
ליליאן מסכימה ומסתבר שהטיפול בילדים ובכלל ההתנהלות בחיים החדשים שלה לא קלים והמצבים בהם היא נמצאת הם מורכבים ודורשים יצירתיות ואומץ.
יש בספר הזה המון ביקורת על החיים והצביעות והמסיכות מאחורי כל ההוד וההדר הזה ומאידך מסרים על חברות ונאמנות.
בעיני המימד המיסטי הזה של אותה תסמונת שלא באמת קיימת אצלי גרמה לבלבול, שאלתי את עצמי איזה סוג ספר זה, מיסטי פנטזיוני? ביקורת על הממסד והחיים של העשירים ואותה צביעות או שאולי זה ספר על חברות וקשר בין נשים לאורך השנים.
לא הרגשתי שאני במאה אחוז מחובר לספר ולמסריו.
אני חושב שהוא ספר שקל להתחבר אליו אבל אני יצאתי ממנו עם תחושת החמצה קלה.

פרחים מלאכותיים / לואיז רופאטו
ספריית רות
259 עמודים
מפורטוגלית: רמי סערי
נראה שבשנים האחרונות יש מן נסיון להחזיר אותנו לספרות של פעם, כך אני מרגיש, אם זה בפורמט של ספרי כיס או אם זה כמו שספריית רות עושה, כריכות קשות, מחוספסות, כמעט לכאורה נטולות עיצוב, משהו מאוד נקי נותן יותר מקום לתוכן ופחות לעיצוב כריכה כאילו אומר לקורא, התוכן מוכר יותר ואפילו הסימניה הפנימית של שרוך שמאפשר לקורא לסמן איפה הוא הפסיק ומאיפה להמשיך, הכל במן תחושה של חזרה למשהו שהיה פעם.
הספרים של ספריית רות נותנים המון מקום למתרגם, אם היום המתרגם לרוב נמצא בעמודים הפנימיים כאן הוא משני רק לשם הספר ושם הסופר ונמצא במקום מרכזי בכריכה, יש חשיבות, יש מקום של כבוד וגם הבחירה של המתרגמים בהוצאה הזו היא נהדרת וכאן את הספר הנפלא הזה תרגם רמי סערי שאני כבר איבדתי ספירה כמה שפות הוא יודע.
הספר הזה לוקח אותנו למסעות ולמעשה הסופר לואיז רופאטו מספר כאן את סיפוריו של דוריו פינטו, יועץ של הבנק הבינלאומי שבילה את ימיו במסעות ונפגש עם אנשים שונים, חווה חוויות שונות, מבואנוס איירס ועד ביירות וסיפוריו של פינטו מייצרים לקורא מארג נפלא של לכאורה ספר מסעות אבל הוא לא, הוא ספר של אנשים, ספר אנושי שמתאר סיטואציות שונות ומצבים מורכבים שבהם גיבורי הסיפורים נמצאים בהם.
הסיפורים שונים אחד מהשני, חושפים אותנו לתרבויות, מאכלים, מערכות יחסים מורכבות ומצבי רוח משתנים של גיבוריו.
קשה לקטלג את הספר הזה לאיזה ז'אנר, מדובר ביצירה מורכבת ומיוחדת מאוד שהיא אסקפיזם מוחלט ומעניין.
ספר שונה ומיוחד.
מומלץ מאוד.

צ'כוב / נטליה גינזבורג
הוצאת תשע נשמות
98 עמודים
מאיטלקית: שירלי פינצי לב

הכריכה המינימליסטית של ספר זה מלמדת המון על מה שקורה בתוך הספר, דיוקן בשחור לבן של אנטון צ'כוב, כמעט ללא פרטים, צנוע.
המינימליזם הזה הוא הספר ולכאורה נראה שהביוגרפיה הזו שהיא מרגישה קצת יבשה, קצת דיווחית, כמעט עיתונאית הרגישה לי ככתיבה של מעריצה למושא ההערצה שלה.
סופרת גדולה אחת כותבת על סופר גדול אחר.
חייו הקצרים של אנטון צ'כוב היו מיוחדים ורבו בשינויים רבים, רפואה, כתיבה, סיפורים, עיתונות, שחפת, חולי רב והמון סיפורים מעולים שרק גורם לנו להרגיש מה היינו יכולים לקבל מאנטון צ'כוב אם לא היה הולך מהעולם בגיל כה צעיר ועם זאת אני לא בטוח כמה אפשר לקרוא לספרון הזה ביוגרפיה כי מעבר לפרטים היבשים הכמעט מוכרים לנו אין איזה משהו מעבר לסיפורים שמעשיר את עולמנו וגורם לנו ללמוד משהו חדש על אנטון צ'כוב מלבד אולי העובדה שאת הטקסט הזה כתבה נטליה גינזבורג וכתיבתה או כשרונה לטעמי לא באו יותר מדי לידי ביטוי כאן.
מעבר לכך זה מרתק לקרוא שוב על צ'כוב וללמוד על סיפור חייו של אולי גדול כותבי הסיפור הקצר.
אני תוהה אילו את הספר הזה היה כותב מישהו פחות מוכר מנטליה גינזבורג האם היה לזה את אותו הערך ועם זאת עדיין נהניתי לקרוא על אנטון צ'כוב.
בסך הכל חביב אך אני מצפה ליותר.

אין מקום לטעויות / שגית פסטמן
הוצאה עצמית
104 עמודים

הספר השנון הזה מצא חן בעיני מהרגע הראשון, הוא כולל חמישה סיפורים קצרים שמחוברים לעולמות שבין המיסטיקה למציאות היומיומית והתוצאה של זה היא סיפורים שמעלים חיוך וגם מחשבה על המציאות שלנו כאן.
הסיפורים עצמם הם סיפורים שמחוברים לז'אנר הפנטזיה ועוסקים בעולמות העליונים והתחתונים כאשר מעורבים כאן השטן, אלוהים, מלאכים ובני אדם והחיבור ביניהם במאה ה21.
הספר מתחיל בהקדמה של השטן שכביכול הוזמן על ידי הסופרת להביע את דעתו על הספר וממשיך בסיפורים כאשר הסיפור הראשון הכי מצא חן בעיני.
הוא נקרא "אין מקום לטעויות" כמו שם הספר ומתאר מה קורה כשהאלגוריתם משתבש ולא יודעים לאן אדם שמגיע השמיימה אמור להשלח, לגן עדן או לגהינום.
סיפור אחר מוצלח מתאר את חייו של ילד שהוא חצי יצור שמיימי וחצי יצור אנושי.
מה שהופך את הספר הזה למעניין ומוצלח זו הכתיבה של המחברת והחיבור המעניין בין הריאליזם לפנטזיה ויש בהם מוטיבים של אימה מצד אחד וסרקזם מצד שני.
אפשר לומר שאהבתי את הספר השנון הזה והקריאה בו קולחת ומהנה מאוד.
אני דם מאוד אוהב את הכריכה הצבעונית שמושכת עין, את הבחירה בפונט ובכלל האריזה הכללית של הספר גורמת לנו לרצות לקרוא בו.

הערבי האחרון וסיפורים אחרים
הוצאת אפיק
202 עמודים
תרגמו: ברוריה הורוביץ, אילנה המרמן, איציק שניבוים.

אסופת הסיפורים הנפלאה הזו היא מיוחדת כי היא דו לשונית לכל אורכה, מההקדמה, כולל הסיפורים ולמעשה כל טקסט בו כתוב גם בעברית וגם בערבית והוא נגיש לקוראי שתי השפות ובעיני זה נפלא ומיוחד.
הסיפורים עצמם חובקים את כל העולם הערבי ומביאים כותבים צעירים יותר וצעירים פחות אך כולם כותבים מהעשורים האחרונים, הכותב היחידי שהכרתי מהאסופה היה אמיל חביבי הישראלי וכל השאר היו חדשים לי וכך נחשפתי לסיפורמם מהעולם הערבי שחלקם נוגעים בכתיבה המסורתית המוכרת לנו מספרות ערבית אך חלקם נפתחים למקומות יותר מערביים, יותר מודרניים, יותר עכשויים, יחסים מיניים, חד מיניים, נושאים אחרים ליברלים כאלו ואחרים ומענימנים כותם.
הסיפורים קצרים מאוד ברובם, ממוקדים וכל טקסט שונה מקודמו בהתאם לסגנון של הסופר.
הנסיון לדעתי היה להביא מגוון שפות וסגנונות מהספרות הערבית העכשווית.
15 סיפורים מרתקים ומעניינים.
מומלץ מאוד.

ברגד / עודד ידעיה
הוצאת אפיק
328 עמודים

הספר הזה שהוא ספר פוליטי מאוד גרם לי לחשוב על הדיסוננס שחיים בו בחברה הישראלית, על תהליך הכחשה של חיים בבועה בעוד אנחנו או לא מסוגלים או לא רוצים להבין מה זה אומר לשלוט על אוכלוסיה אזרחית ומה זה אומר להיות חייל ששולט על אוכלוסיה אזרחית כזו וזה הקונפליקט שנמצא בו עמירם שהוא גם ברגד או לפחות משנה את שמו מעמירם לברגד מהרגע שהוא נהפך לפעיל פוליטי ומשתתף בהפגנות כנגד חיילי צהל יחד עם ארגונים לזכויות אדם.
אבל לפני שהוא הפך לברגד הוא היה שנים לוחם וביצע את משימותיו כחייל והספר נע בין אותם זמנים וזכרונות, בין המבט שלו היום כצלם שמתלווה אל פעילות פוליטית מחאתית לבין אותה תקופה כחייל.
האם ברגד הפעיל הפוליטי ראה דברים שעמירם החייל לא ראה? השינוי לא היה כה קיצוני וחד מימדי שכן עוד בהיותו בפעילות מבצעית עלו בו שאלות מוסריות לגבי הפעילות הצבאית שהוא היה מחויב לעשות.
אבל כן יש כאן התפכחות שכן הוא מבין שעמירם חייב לעשות תיקון ולכן גם תהליך שינוי השם וההבנה שהוא מחויב לעשות שינוי.
הביקורת היא כלפי כל החברה הישראלית, כלפי האטימות וכלפי העובדה שאנחנו לא מודעים או מעדיפים לעצום עין ולחיות לכאורה בנוחות שלנו.
עד כמה השליטה בעם אחר היא אסונית לשני הצדדים ומשמרת מצב בלתי אפשרי של עימות נצחי, של הפיכת כל אזרח משני הצדדים לאויב ושל כאב גדול.
נקודת המבט הצילומית היא מעניינת, הרי עודד ידעיה הוא צלם וברגד שלו הוא גם צלם והצילום יש לו נוכחות, הוא מקפיא אירוע ומשמר אותו בתודעה והצילום ימשיך להתקיים הרבה אחרי האירוע אך האם הצילום משנה את המציאות?
ספר לא פשוט לקריאה במציאות שלנו בכאן ועכשיו אך הוא מעניין וכתוב היטב.

קרל מרקס, פילוסופיה ומהפכה / שלמה אבינרי
הוצאת עם עובד
203 עמודים

אפשר לאהוב את משנתו של מרקס ואפשר לתעב אותה, בדרך כלל אין כאן אמצע אבל אי אפשר להתווכח על העובדה שקרל מרקס ומשנתו היו מההוגים המשפיעים ביותר על המאה העשרים וגם עד היום וזה ניכר בלא מעט מקומות, מדינות, משטרים ותנועות פוליטיות וחברתיות.
הספר הזה הוא ספר צנום יחסית שלא מתיימר להביא לנו את כל העושר בכתביו אבל הוא כן מביא לנו ומאיר לנו את חייו של מרקס ואת התהליכים שהובילו אותו לכתוב את הקפיטל ואת המניפסט הקומוניסטי ועוד, אך באותה המידה התרשמתי שיצאתי עם תחושה מבולבלת קצת וזהו ספר לא מאוד מאורגן וגם לא תמיד נוח לקריאה.
הספר מספר את הביוגרפיה של מרקס מילדותו והמרת דת המשפחה, דרך לימודיו, ההשפעה של הגל עליו, דרך סקירה של כתביו הידועים ועד למותו בלונדון.
רבינרי כותב גם על יחסו של מרקס ליהדות, שאלת היהודים, התמיכה באמנסיפציה ועוד נושאים חשובים.
אם אפשר לסכם את הספר הזה בקצרה אפשר ללמוד על מרקס ועל הגותו בספר הזה אבל אחת התחושות שקיבלתי ממנו זה מן כתב הגנה על האיש שכמו שהוא אחד ההוגים המשפיעים הוא גם אחד ההוגים המושמצים בהסטוריה ובעיני זה אחד הפגמים של הספר הזה.

אני לא צריכה אקדח / יפית בק
מרום תרבות ישראלית
עורך: אלי אליהו
83 עמודים
הכריכה משכה אותי מאוד וממנה צללתי פנימה, אבל למה משכה אותי הכריכה? יש בה משהו מהפשטות של אנשים שכותבים, נייר מקומט זה כל כך פשוט אבל גם יש בו משהו מדויק ואותנטי, כמה ניירות מקומטים נזרקים לפח כמו קטעי זכרונות, כמו דברים שהעדפנו לשכוח, כמו שירים שלא הצליחו.
ואז צללתי לספר וגיליתי כל מני קטעי זכרונות מהילדות שאפילו אני זוכר, אני עצמי גדלתי בחיפה, המשפחה שלי התגוררה בחליסה ונווה שאנן ואני למדתי בחיפה בויצו שבחנה סנש והתגוררתי בלאון בלום ופתאום השירים של יפית בק זרקו אותי כמו אל ילדותה של המשוררת אל הזכרונות שלה כילדה בחיפה.
אבל לא רק חיפה נמצאת שם אלא המשוררת משתפת אותנו על תהליך הכתיבה שלה, על ההשראה, על הילדות שלה ועל ההורים שלה ועל רגעים קטנים של היום יום ומחשבות, יש בספר הזה הרבה רגעים יפים וקסומים של כתיבה אותנטית וכנה.
ספר שירה שהוא מסע לתוך המשוררת ולתוך החוויות שלה.

"הסינר שלא הוסר
בין אולם השמחות
לבית,
כתמי האוכל וזעת המצח
חרשו תלמים חומים
בבד המכובס.

אל תספגי את השמן,
זה הזכרון היחיד
שישאר ממנה."