מלחמה גרעינית, תרחיש אפשרי / אנני ג'ייקובסן
הוצאת כנרת זמורה
332 עמודים

אני חושב שבעידן שאנחנו חיים בו שום דבר כבר לא יפתיע אותנו אבל ספר מהסוג הזה מתאר תרחיש מפחיד במיוחד ולקרוא בו עורר בי צמרמורת

אנני ג'ייקובסן היא עיתונאית חוקרת שעוסקת בעבודתה בתחומי הצבא, בטחון, לוחמה ועוד… ובספר הזה בעצם לוקחת אותנו המחברת למסע של תרחיש אפשרי ולא בדיוני בכלל שכן כל מה שהיא מתארת קיים ויכול להתרחש.
האם הוא יתרחש? אנחנו צריכים לקוות שלא שכן אם אירוע כמו שהיא מתארת יתרחש זוהי סופה של האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה ואולי גם סופה של הפלנטה.

הספר מתאר סיטואציה אפשרית בה צפון קוריאה מתחילה מלחמה גרעינית עם ארצות הברית שכמובן תגיב אבל זה לא יסתיים רק בזה שכן מלחמה גרעינית תמיט אסון קולוסאלי על העולם.
וכאן מתחיל מסע של דקה אחרי דקה במשך 72 דקות שבהם כל החלטה היא קריטית, ואנחנו הקוראים עוקבים במתח אחרי כל התרחשות, כל החלטה וזה מרתק, מסעיר ומפחיד עד מאוד.

במלחמה כזו אין מנצחים, יש מפסידה אחת, האנושות כולה. ג'ייקובסן לא רק מתארת את המלחמה שתתרחש אלא גם את תוצאותיה, היא מתארת בצורה מצמררת מה קורה באיזורים שבהם נופלת פצצה בעוצמה כזו שכן הפצצות שיש היום עוצמתיות בהרבה מהפצצות שנחתו על הירושימה ונגסאקי, והתיאורים המצמררים של נפילת הפצצה הזו לא אביא בסקירה זו שכן הן ארוכות וקשות מדי ואת זה תקראו בעצמכם אבל המחשבה על ההרס, האסון והמוות שהיא מביאה שלא לדבר על ההשלכות האקולוגיות לעתיד האיזורים בהם היא נופלת מפחידה עד מאוד.

די מדהים הידע בספר הזה, לקרוא על היכולות הגרעיניות של המדינות השונות שמחזיקות בנשק גרעיני ועל התפתחות הטכנולוגיה של הנשק הזה לאורך השנים עד לארסנל שיש היום למדינות מסוימות הוא מדהים.
המחברת לוקחת אותנו לא רק לתרחיש האפוקליפטי שלה אלא גם להסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה של הנשק הזה וזה מרתק מאוד.

זהו ספר שנעשה בו מחקר רציני מאוד, מקיף מאוד עם ראיונות רבים ומקורות רבים והוא לא בדיוני, כל מה שכתוב כאן קיים ויכול להתרחש, ויכול להתרחש בכזו מהירות מפחידה שצריכה לעורר דאגה בכל אחד מאיתנו.

ספר מרתק במיוחד.

אושר / אמינטה פורנה
ספריית רות
361 עמודים
מאנגלית: דפנה רוזנבליט

אושר הוא סיפור אהבה רגיש, עדין ורב משמעויות שחלקן נסתרות וחלקן גלויות והוא נכתב בידי סופרת שזהו הספר הראשון שלה שתורגם לעברית ואני מאוד סקרן לקרוא עוד ממנה שכן הספר הזה חדר אלי ביכולת שלו לחבר אותי לעלילה ולדמויות שמראות שגם בשוני הכי גדול יש מכנה משותף וחיבור לא צפוי.

אמינטה פורנה הסופרת היא בעצמה דמות מאוד מעניינת עם סיפור חיים מאוד מיוחד וטרגי במובן מסוים.
נולדה בסקוטלנד לאב מסיירה ליאון ואם סקוטית ובשלב מסוים עברה להתגורר בסיירה לאון, אביה שהיה מעורב בפוליטיקה המקומית והתפטר נכלא בהמשך והוצא להורג כשהיתה בת 11.
הספר הזה אמנם עוסק במפגש מקרי בין שני דמויות שונות זו שמוצאות את החיבור אבל הנושאים שמקיפים אותו הם נושאים שהם חלק בלתי נפרד מחייה של הסופרת ומסיפורה האישי כך לפי הבנתי שכן הוא עוסק בנושאים כמו הגירה, סכסוכים באיזורי מלחמה ונושאים נוספים שאפשר לחבר אותם לביוגרפיה האישית של הסופרת וכשמבינים את זה הספר אף הופך למעניין הרבה יותר.

הספר מתחיל במפגש מקרי בין 2 זרים על גשר ווטרלו אטילה הוא פסיכיאטר מגאנה שמתמחה בהפרעות פוסט טראומה של ניצולים מאזורי מלחמה, בעבודתו הוא נתקל באנשים רבים באיזורי סכסוך מתמשך ומטפל בהם והוא מגיע ללונדון להשתתף בכנס אבל גם לחפש את אמה קרובת משפחה שבורחת מרשויות ההגירה ואת בנה שגם הוא נעלם.
ויש לנו את ג'יין, ביולוגית אמריקאית שעוסקת במחקר של חיות בר במרחב האורבני והיא כאן כדי לחקור את הרגלי המחיה וההתרבות של השועלים שחיים בתוך לונדון.
החיבור בין ג'יין לאטילה עוזר אחד לשניה והם מוצאים תמיכה הדדית במצוקות שלהם ובחיפוש האישי שלהם אחר המשמעות לשמה הם כאן אבל הנושאים שהספר עוסק בהם כגון הגירה, בדידות, חיפוש אחר המרחב המתאים לנו, אחר האושר, אחר המקום שיתן לנו בטחון, אהבה.
נראה שיש לא מעט דמיון בין השועלים הבודדים במרחב העירוני שאני תמיד שואל את עצמי מי פלש למרחב של מי, אנחנו למרחב של החיות או הם לשלנו?
השועלים אינם במקום הטבעי שלהם והם מחפשים את עצמם ומנסים לייצר מרחב בטוח עבורם במקום שזר להם, לא שונה בהרבה ממהגרים מאפריקה שבאים ללונדון .

לא שונה בהרבה מאטילה וג'יין שבעצמם עוסקים בחיפוש אחר קרבה ובטחון תוך כדי העיסוק שלשמו הם באו ללונדון אבל החיבור ביניהם גם יוצק משמעות עבורם.
ספר נפלא שמאיר עבור הקורא את האורבניות של לונדון באור קצת אחר.

כרגיל ההוצאה הנהדרת הזו בוחרת ספרים בפינצטה ומעניקה לקורא חוויית קריאה מעניינת ומעוררת מחשבה עם ספרות טובה ועמוקה.
מומלץ מאוד.

מחשבות על קולנוע / קוונטין טרנטינו
הוצאת תכלת
352 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

כמה תענוג לקרוא על קולנוע מאדם שבאמת ובתמים אוהב קולנוע, בא לקולנוע מתשוקה ולא מאיזו נקודת מבט אקדמאית, יבשה וטכנית.

כשאנחנו קוראים את טרנטינו כותב על קולנוע התחושה היא שהוא מדבר איתנו, שזה שיח עם הקורא, הכתיבה היא בגובה העיניים, התיאורים הם בשיח פנים אל מול פנים, ממש כמו חבר שיושב מולך והתוצאה היא פשוט ספר שמתקשר עם הקורא.

זו לא ספרות עיון על קולנוע, זה ספר נטול ז'אנר וזה מה שאהבתי בו, טרנטינו זורק אותנו לעולמו הפנימי ולהשראות שליוו אותו בתחילת דרכו ובהמשך דרכו.
צריך לזכור שכבר כמה שנים טרנטינו חי כאן ממש בינינו, לפעמים יש תחושה שבמידה רבה הוא מייצג אותנו בעולם, מבין אותנו והחיבור שלנו אל הבמאי האדיר הזה, היצירתי הזה שונה מאנשי קולנוע אחרים, כך אני רואה זאת.

הספר נע בין ממואר של טרנטינו שמספר על חוויותיו באולם הקולנוע יחד עם אימו ואביו החורג, ממואר שמתלווה לפרקים השונים ודרכו אנחנו חווים את מה שטרנטינו ראה, צפה, חווה מנקודת מבטו וחלק אחר בספר ממש בא לקחת אותנו אל נקודות ההשראה שלו אל הדמויות שליוו אותו, צ'ארלס ברונסון, הארי המזוהם, רוברט דה נירו, סילבסטר סטאלונה ועוד רבים וטובים ונראה שטרנטינו קשור אליהם, מוקיר להם תודה על הדרך שהם התוו לו, על ההשראה ועוד.

טרנטינו כמעט שלא מתייחס לסרטיו, הספר הזה לא עוסק בסרטים שלו בכלל, הוא עוסק בתחנות בחייו, בסרטים שזכורים לו, בסצנות שחרוטות במוחו ובחוויות שהפכו אותו מצופה הדוק לקולנוען יצירתי ומופרע.

מחשבות על קולנוע זה ספר נהדר של אדם שיודע לכתוב ויודע לתקשר עם הקורא ועם הצופה באותה המידה.
מומלץ מאוד.

הים / מתאו גאולה, ג'וליה פסוונטו
הוצאת שוקן
תרגום: מאיה שוהם פלאי

המארז המרשים הזה הוא באמת נפלא, אני מודה שאת הפאזל לא הרכבתי, את זה אני משאיר לילד בר המזל שיקבל את זה ממני והוא יספר לי איך זה יצא אבל כשפתחתי את המארז וראיתי את השילוב של חלקי הפאזל הענקי עם הספר היפייפה והמעשיר הזה חשבתי לעצמי שהשילוב הזה בין קריאה בספר לבין הפעלה כגון פאזל עובד נפלא ביחד.

אבל אתייחס לספר שהוא אמנם דק יחסית אבל הוא בעיני חשוב לא פחות מהפאזל הענקי.
הספר מסביר בצורה מקסימה לילדים על הים ועל העושר שבו, הוא מפרט על כל האוקיאנוסים ועל החיים בהם, על החיים המעמקי הים ועל החיים בשוניות ונותן מידע מרתק שמלווה באיורים עשירים ומעניינים ובהמון יופי ויזואלי.

ילדים יהנו גם מספר מעשיר שמלמד אותם על הים וגם מפעילות משפחתית כיפית ומהנה של הרכבת פאזלים.

בעיני מדובר בחבילה נפלאה של פעילות משפחתית עם ההורים, למידה וקריאה.
מאוד אהבתי.

מוכר הספרים מפירנצה / רוס קינג
הוצאת שוקן
464 עמודים
מאנגלית: עמנואל לוטם

איזה תענוג היה לשקוע לתוך הספר הזה של רוס קינג וללמוד ממנו לא רק על התקופה ההיא ברנסנס אלא בכלל על הדרך שבה התפתחה תעשיית הספרים והנייר באותה התקופה.

רוס קינג הוא מומחה ידוע לתקופה ההיא והוציא תחת ידיו כמה ספרים עיוניים, ביוגרפים שעוסקים בתקופה ההיא באומנות, באדריכלות ועוד ועוד והפעם הוא לוקח אותנו לעולם העשיר של הפקת והפצת הספרים ובתוך זה ישנה גם מיני ביוגרפיה של אדם בשם וספסיאנו דה ביסטיצ'י.

וספסיאנו התחיל את עבודתו עם ספרים כבר בגיל 11 בשנת 1433 כעוזר בחנות ספרים ועלה אט אט במעמד שלו ובכישוריו.
יכולותיו לקשור קשרים קנו לו מעמד רב והוא אפך לשם דבר בתחום ודרכו ודרך עבודתו בתחוםפ מכירות הספרים והספרים שהוא הפיץ אנחנו למדים על איך עבדה תעשיית הספרים באותה התקופה, איך עבדה ההפצה שלהם, אך עבדו בצורה סיזיפית על כל ספר ועל כל העתק בתקופה שלפני הגעת המצאת הדפוס של גוטנברג.

וכאן גם נכנסת לתמונה המצאת הדפוס של גוטנברג ושינתה את עולם הפצת הספרים.
פירנצה נכנסה לעולם הזה באיחור משמעותי בעיקר בגלל המושל לורנצו דה מדיצ'י אך אי אפשר היה לעצור המצאה כזו מלחדור לכל מקום.

דרך הסיפור הנהדר הזה אנחנו מקבלים שיעור הסטורי מרתק שכתוב לעילא ולעילא ומעניין בצורה בלתי רגילה. גם על הרנסנס, גם על אורך החיים בפירנצה, גם על הפוליטיקה הפנימית שם והדמויות הרבות שחיו בתקופה, גם על תהליך הפקת הנייר והקלף וההסטוריה של תחילת מהפיכת הדפוס וכמובן על חייו של וספסיאנו.
לכל אלו היה מקום בספר העבה הזה והמיוחד שכתוב בצורה כל כך מעניינת ועשירה אבל גם נקרא לאט ובחלקים.

התענגתי לצלול לתוכו ולהנות ממנו ובעיקר ללמוד ממנו שכן רוס קינג מביא לנו את סיפורה של תקופה ונותן לנו הצצה לתחומים רבים שמתחברים יחד לפאזל אחד שלם.

מומלץ מאוד.

תנחומים לאמי / אסף רוט
ספרית פועלים
149 עמודים

הספר הוא בסוגת רומן המכתבים ואכן יש בו מן הסגנון הזה שכן הוא בן שפונה לאמו וכותב לה, מסביר לה על החלטותיו וארחיב על זה עוד מעט אבל בעיני זהו לא רומן מכתבים מהסוג שאנחנו מכירים אלא יותר סדרת מונולוגים ארוכה ומרגשת, נוקבת וכואבת של בריחה, נטישה ונסיון למצוא זהות מחודשת.

יחסים בין הילד לאמו בספר הם יחסים מורכבים, יחסים של דחיה וכמיהה לאהבה, כמיהה ליחס ואולי ההבנה שזה כבר לא יקרה ולכן בנימין, הילד שכותב את המכתב מחליט לנטוש, לנסוע לנסות להיות מי שהוא ולקבל את עצמו קודם כל.

בנימין הבן הצעיר הרגיש תמיד דחוי לעומת הבן הבכור, החייל, הגברי, מגשים את כל ההווייה הישראלית והולך לכאורה בדרך הנכונה, מסלול קבע בצבא.
לעומתו בנימין, כל כך שונה, הומו, מרגיש שונה, מרגיש דחוי לעומת אחיו ובמונולוגים האלו, בסדרת המכתבים הזו הוא מסביר לאמא למה הוא נטש, למה בנוסף לאובדן של אחיו הבכור אמא שלו הולכת לקראת אובדן נוסף, שלו, נוטש לפריז, גם לא הגיע ללוויה.

בדרך הוא חוזר לילדות לשורשים של מערכת היחסים העכורה הזו שכואבת לו כל כך.
הספר מציג לנו עוד סוג של אובדן, אובדן של נטישה מבחירה וחיפוש עצמי, זהות, רגש, הורות.

בנימין שבא ממשפחה מרוקאית, מזרחית שבה דמות הגבר יש לה משמעות מציג לנו שיש עוד צדדים, מציג את הדמות הדחויה והשונה ומחפש את שורשיו בפריז, את שורשי אימו, את המסורת ועדיין את זהותו האישית הייחודית לו וההתמודדות עם החלטתו לנתק קשר.

בימים קשים של אובדן וסקירה זו שנכתבה בערב יום הזכרון זו עוד דרך להסתכל על אבל, שכול וכאב, על נטישה שהיא לא מוות פיזי אבל כן במובן מסוים מוות רוחני.

כתיבה יפה ופואטית, גבוהה ולא מתחנפת וזו אחת הסיבות שאהבתי את הספר הנהדר הזה.

אזהרת שוליים / עירן הלפרין
כנרת זמורה הוצאה לאור
315 עמודים

לא חייבים לקרוא את הספר כדי להבין שעם ישראל מושך לשוליים ולקיצון והתוצאה היא שנאה יוקדת בין מחנות ללא שום איזון. צריך פשוט לחיות כאן ולהכנס לרשתות החברתיות וזה ברור לכולם. השאלה היא למה? למה זה קורה? למה אנחנו בתהליך עמוק של פירוק פנימי, פירוק שמוביל להרס החברה הישראלית ובסופו של דבר התוצאה היא הרס חברתי חסר תקדים שמוביל למשברים חברתיים, חוסר יכולת או רצון להבין את הצד השני, החלשות בלכידות החברתית שמובילה גם למשברים בסמל הכי גדול ללכידות החברתית שהיא כמובן הצבא.

עירן הלפרין הוא חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית והמייסד של מכון אקורד, שהוא מכון מחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, איש רב ידע בתחום שעוסק בבסיס הפסיכולוגי של סכסוכים חברתיים ופוליטיים והספר הזה הוא ספר מעניין וחשוב שכן בוא נותן לנו את הבסיס להבנה מה קורה כאן בעצם ומה אפשר גם לעשות? שזה לא פחות חשוב.

מה בעצם מוביל לשנאה הגדולה בחברה הישראלית? השנאה היא הבסיס להכל, הוא קשור לתהליכי עבר, למחנאות ולתחושת שייכול למחנה והרצון להיות חלק מקבוצה ונראה שבחלק הראשון של הספר הלפרין מדבר על שורשי השנאה ומחדד לנו את הראיה בנושא, מה היביל לשנאה כה חזקה שמשפיעה על איך אנחנו מתנהגים ואיך אנחנו מתבטאים כלפי אנשים שחושבים שונה מאיתנו.

הספר עזר לי להבין את תחושות השנאה והקיטוב הרב שיש כאן אך גם נותן לי תקווה שאפשר להגיע למקום טוב יותר דרך המרכז, דרך האיזון, דרך ההבנה שיש לנו רב המשותף מן המפלג ואלו הקולות שצריכים לתת את הטון.
הספר נכתב לפני ה7.10 אך עירן גם מתייחס בתחילתו לאותה שבת שחורה ואני כמי שחי פה רואה לצערי איך אירועי השבת ההיא רק הקצינו את השנאה אחד כלפי השני.

לא יצאתי מאוד מעודד מהספר, אני מודה.
לתחושתי הקיטוב עמוק מדי והשנאה עמוקה מדי ואני מרגיש את זה בשני צידי המפה.
אבל יש דרכים לגשר ויש דרכים ליצור וזה כשמנהיגים ואני לא מדבר על מנהיגים פוליטיים אלא על מנהיגות חברתית שבאה מהשטח יושבת ומדברת.
זה מה שאני למשל עושה במכון מנדל כשאני נפגש עם עמיתי, רובם אנשים שונים ממני ואנחנו מדברים ופותחים פתח לשיח ודיאלוג.
האם זה משפיע על הקצוות? בוודאי שיכול להשפיע אבל התהליך ארוך מדי ועמוק מדי.

ספר חשוב מאוד.

זונה בוונציה / אלרי כרמון
הוצאת תשע נשמות
129 עמודים

לנובלה הנהדרת הזו יש ניחוח של חו"ל ולא רק כי היא מתרחשת בוונציה אלא כי הכתיבה וההשראה שניכרת מסגנון הכתיבה של אלרי כרמון היא חד משמעית לא מקומית וזה הופך את זה בעיני למרענן ביותר לראות סגנון כתיבה כזה בספרות מקור.

וונציה היא עיר של ניגודים, מצד אחד היא מתהדרת בעבר מפואר, בסיפורים, ברומנטיקה אינסופית ומצד שני היא עיר מטונפת שסובלת מתיירות יתר ועדיין הניחוח שלה וההילה שלה מתנשאת מעל הכל.

אל המקום הזה, אל העיר הזו שבה באים זוגות לחוות רומנטיקה, להחיות את מה שהיה, באה בחורה צעירה בתחילת שנות השלושים לחייה וזה לא הביקור הראשון שלה בעיר הזו במטרה לפגוש את גבר חלומותיה ולהיות לו לזונה פרטית, ללכוד אותו ברשתה והיא תעשה הרבה בשביל זה.

אבל הרבה מעבר לכך היא מחפשת את האהבה בחייה, את הרומנטיקה ואת התשוקה ואנחנו חיים את מחשבותיה, נעים איתה בין בריאליזם לפנטזיה, בין המציאות לתשוקה ולחלום.
בחיפוש אחר הזהות שלה, אחר מי שהיא רוצה ואחר מה שהיא רוצה או הגבר שהיא רוצה.
היא עוקבת אחרי הגבר הזו דומיניקו, חווה את העיר ואת מה שיש לה להציע, חוזרת למי שהיא היתה כאן בישראל ומנסה להטמע במרחב העירוני הזה של העיר הקסומה הזו שנמצאת בשקיעה מתמדת ואיטית.

בעיני מדובר בספר מאוד מיוחד, נובלה שכתובה ביד טובה ועל ידי סופרת כשרונית מאוד שיודעת להביע את עצמה ויודעת להפיח חיים בדמות הספרותית שהיא יצרה והתוצאה היא נובלה איכותית מאוד, יצרית מאוד, כתיבה כמעט חסרת גבולות ועכבות, שפה בוטחת גם אם קצת בוטה וזה נאמר לטובה.

בקיצור, מומלץ מאוד.

גניבות ספרותיות / נעה אבנד
הוצאת שתים
166 עמודים

סיפורים קצרים הם ז'אנר ספרותי שהרבה כותבים בתחילת דרכם מתחילים דווקא איתו, לכאורה יותר פשוט לכתוב סיפור קצר שיש בו עלילה ממוקדת מאוד ויש פחות התמודדויות עם צורך לייצר עומק לדמות.
אבל רק לכאורה מדובר בז'אנר קל, לפחות בעיני מדובר באתגר הכתיבה הקשה ביותר שכן זו אמנות מורכבת מאוד ולייצר סיפור קצר טוב דורש מיומנות גבוהה מאוד ואני לא מדבר רק על עילויים בתחום הכתיבה הזו כגון אליס מונרו או סלינג'ר ובביצה המקומית שלנו כותבים כמו אתגר קרת שיודעים היטב איך לגשת לסיפור הקצר ולהפוך אותו לבית ספר לכתיבה.

בדרך כלל בקובץ כזה אני נתקל בסיפורים לא אחידים ברמתם, יש סיפורים נהדרים לצד סיפורים חלשים, זו אמנות ולפעמים זו טעות להתחיל דווקא עם זה.

כאן, בקובץ הסיפורים הזה של נעה אבנד יש תמה מרכזית והיא זוגיות ומורכבות במערכות יחסים.
המחברת לא חוששת לגשת לסיפורים בכתיבה עכשוית, תוססת ובוטה וכן דווקא הנקודה הטובה שכן זה נותן חיים מסוימים בכתיבה ובסיפור ואני לא אחד שחושש מכתיבה כזו ומשפה מינית מדי.

נקודת המבט היא כמעט תמיד נשית ויש בזה משהו מובן שכן הכותבת היא אישה ונוח למדי לתת את נקודת המבט המוכרת והברורה אבל מעבר לזה הסיפורים פחות נגעו בי, היה לי קשה להתחבר לתוכן העלילות והרגשתי קצת מנותק ולא מחובר עד הסוף לתוכן הסיפורים.

במקרה הזה סגנון הסיפור הקצר לא תפס אותי כקורא ואני עדיין חושב שלמחברת יש כשרון כתיבה ודווקא הייתי רוצה לראות את הסגנון הזה בעלילה יותר עמוקה ורחבה כי יש כאן בסיס טוב ומסקרן אותי לראות לאן זה יוביל את המחברת.

דגנרט / הוד הלוי
הוצאת אפרסמון
155 עמודים

ספרות המקור של הוצאת אפרסמון מאופיינת בהמון יצירתיות ובכתיבה מעוררת מחשבה, כשיש כל כך הרבה ספרות מקור שלא מתרוממת למחוזות מספיק מעניינים מגיע ספר כזה שמראה שיש כאן כשרונות כתיבה ובהוצאה הזו מוצאים את הפנינים האלו של ספרות מקור מעניינת, חדשנית ומעוררת מחשבה.

דגנרט אמנם הוא ספר הביכורים של הוד הלוי אך ספרות אינה זרה לו שכן הוא מתרגם ותיק מצרפתית ותרגם לא מעט מטובי הסופרים בשפה הזו ומורגש היטב שלכתוב הוא יודע.

התקופה היא אינטיפאדת הסכינים, בערך באמצע העשור הקודם, תקופה בה מחבלים בודדים תקפו פעמים רבות אזרחים ברחובות, תקופה הזכורה כתקופה חסרת בטחון, חשדנית וטרור בלתי צפוי.
גיבורנו הוא סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, אלמן, התאלמן אחרי הגירושין, ילדיו שהתבגרו כבר לא חיים איתו והוא די בודד.
במקצועו סמי הוא צלם עיתונות וטלויזיה, נמצא באירועים המרכזיים ומן הסתם גם תעד אירועי טרור שונים, פיגועים ועוד.

אל סמי נכנס לחיים בחור בשם הוד שמגיע לארוחת חג עם בתו גאיה, בנו יוני ובמקביל באותה התקופה, בראש השנה נחנך מיצג חדש בכיכר רבין, מן שעון חול ענקי שאמור לסמל וללוות את השנה.

האירוע של כניסת הוד לחייו של סמי הבודד ילווה באקט אלים ומטורף שיסבך מאוד את שניהם, למסע שכולו טירוף, שחרור ואימה ושאותו ואת שיאו הקוראים יגלו לבד.
עבורי הרבה מעבר לתקופה זהו ספר גברי על בדידות בגיל המעבר ועל חיפוש אחר ריגוש מסוים שחוצה גבולות ואף מוסר.

ספר מרתק שכתוב היטב ואף סוחף. בעיני הקשר לתקופת טרור הסכינים טיפה רופף אבל העיסוק בכל מה שקורה מעבר והמסע שעובר סמי עורר בי עניין רב ותחושת אימה שאנחנו חיים בחברה אלימה מאוד, יצרית מאוד, גברית מאוד.

מעניין וסוחף