מה יש לך את / נירה קמחי עוזרד
הוצאת פטל
127 עמודים

היופי בקובץ הסיפורים הנפלא הזה של נירה קמחי עוזרד זה שהוא מייצר עבורנו חווית קריאה מיוחדת.
הסיפורים שלה לא שגרתיים, הם אחרים ואם אני צריך לחפש מוטיב אחד מרכזי שמלווה את רוב הסיפורים זה שרוב הדמויות המרכזיות בה הן נשים והרבה מהסיפורים עוסקים בסיפורי הגירה.
אבל גם אם זה נראטיב שמופיע בהרבה מהסיפורים שלה אפשר למצוא בו מגוון רחב נוסף של נושאים ועיסוקים ומה שעוד אהבתי בספר זה שהיא מצליחה לגעת בי, לגעת ברגש הפנימי ולייצר אצלי חוויה.
אני חושב שיצירת חוויה אצל הקורא זה אתגר לא קטן בסיפורים קצרים שכן הם חולפים מהר ועדיין צריכים להשאיר בך משהו וכאן זה מצליח למחברת, לפחות עלי זה הצליח לה.

יש תחושה שהייתי רוצה לקרוא עוד מזה, שלא הספיק לי.
למשל הסיפור שנקרא "נאפולי" עמוד וחצי כל כך עוצמתיים ומרגשים והתחושה היא שבכל כך מעט טקסט המחברת מצליחה לייצר חוויה של כאב וגעגוע ואתה רוצה לקרוא עוד מזה.

והסיפור על הזוג אברבוך, כל כך יפה וכל כך עצוב, נגע בי מאוד הסיפור היפה הזה.

חלק גדול מהסיפורים עוסקים בנושאים שקרובים לליבה של המחברת מהביוגרפיה שלה כך למשל הנושא של ההגירה מארגנטינה והגעגוע למולדת הישנה ומה שנשאר שם.
כאבי התבגרות וילדות מורכבת.
חלק מהסיפורים עוסקים בקיבוץ מה שגורם לי לחשוב שיש למחברת איזה חיבור לחיים בקיבוץ ומצבור חוויות נעימות יותר או פחות שמשאירות איזה משהו וזה מתבטא בכתיבה.
אבל אם נניח להנחות בצד אני יכול לומר שהסיפורים הדחוסים כל כך, הרגשיים כל כך מחברים אותנו לנפש הכותבת ומייצרים סימביוזה בין הכותבת לקורא כך שאנחנו חשים משהו שהיא רצתה שנחווה וזה מצליח לה.
אולי זה כי המחברת באה מעולם השירה אבל הכתיבה מאוד פואטית כמעט כאילו יש לה משקל כמו בשירה אבל לא, זה מבנה אחר, סיפורי יותר אבל קל היה לי להבחין בליריקה שמבעבעת מהסיפורים, בדחיסות שלהם כי כזו היא שירה, מייצרת לך רגש וחוויה במעט מאוד מילים וגורמת לך להבין דברים שלא כתובים שם, שהם בסאב טקסט, בריק שבין המילים וכך גם בסיפורים הדחוסים והקצרים של נירה קמחי עוזרד, יש בהם איכות לירית.

מיוחד מאוד.
אהבתי וממליץ.

הבגינים / גיל סמסונוב
הוצאת דביר
319 עמודים

גיל סמסונוב הוא אחד מבני הדור השני למשפחות האצ"ל והלח"י ונראה שיש לו ידע רב שנצבר שנים על גבי שנים ועבורי היה מאוד מעניין להכיר את שורשי התנועה הרוויזיוניסטית ואת תחילת הדרך של הימין בישראל.
אם כי אני לא כל כך בטוח שהליכוד של פעם שהוא תוצר של אותם לוחמים ואנשים מהתקופה ההיא היו מזדהים עם מה שמתרחש בליכוד היום שנראה הולך לכיוון אחר לחלוטין.

כמי שבא מהשמאל מרכז הפוליטי דווקא היה חשוב לי לקרוא את הספר הזה ולהבין ולהכיר קצת יותר על הסיפור שלהם בתקופה ההיא ועל איך דרך המחתרות ההן התעצבה התנועה והתגבש הימין הפוליטי שהפך מאלטרנטיבה שלטונית לשלטון כאן שנים רבות.
נראה שהשנאה בין המחנות היתה תמיד והאיבה, כמו גם חילוקי הדיעות השפיעו גם אז וגם היום על הדרך בה דברים התעצבו, על דרכי הפעולה ובעיני הסיפורים האלו שחלקם הודחקו וחלקם מסופרים בצורה מעוותת ומגמתית לא קיבלו מספיק במה.
וכמסמך הסטורי לסיפורי המחתרות יש חשיבות גדולה וצורך שכולם יכירו אותה בצורה אובייקטיבית.
אך כאן הבעיה של הספר שכן הסיפור שמסופר מנקודת מבט של גיל סמסונוב אינו אוביקטיבי והוא אף טוען זאת בעצמו.

המחבר מביא את הסיפור בצורה חד צדדית ואף רגשנית וזה בסדר לספר את זה ככה אך הוא משאיר לטעמי את הקורא בואו נגדיר זאת כקורא מהצד השני של המפה הפוליטית שמתקשה להתחבר לטקסט כל עוד ממשיכים לייצר תחושב של טובים יותר וטובים פחות.

סמסונוב לוקח אותנו לסיפור של 80 שנה מתחילת המאה ועד לעליית הליכוד לשלטון ולמדתי המון ממנו, באמת שקיבלתי המון מידע חדש ומרתק ורק בשביל זה היה לי שווה לקרוא את הספר.
אני חושב שכמי שחיים כאן חשוב שנדע ונכיר גם את הצדדים שאנחנו פחות מסכימים איתם אבל היה לי חשוב וראוי היה לקבל טקסט יותר אובייקטיבי ונאמן למציאות מאשר טקסט חד צדדי.

לא ציפיתי לטקסט מחקרי אלא לסיפור וקיבלתי סיפור, מעניין, סיפור שאת חלקו הכרתי לראשונה ואת חלקו ידעתי אבל לא קיבלתי מידע אובייקטיבי אלא מידע שמספר את סיפורו של צד אחד כמו בתיאור מקרה אלטלנה או בששת הימים ועוד.

בסך הכל מעניין? בהחלט, כתוב טוב? בהחלט, אובייקטיבי? פחות

רות/ עדו גור
סיפורפשוט
210 עמודים

רות הוא ספר פנטזיה מיסטי שמדבר על המצאות ישויות רוחניות בעולמנו שמעטים יכולים לראות או לתקשר איתם, אחד מהם הוא מיכאל שסקרן במידה מסוימת לייצר תקשורת עם בני אדם.

וישנה רות, עובדת סוציאלית שנמצאת במשבר רגשי עקב מות אביה שכן החיבור שלה אליו היה מיוחד מאוד וחיבור מורכב ואחר אל אמא שלה.
רות מחליטה לעזוב את הכל ולנסוע לתקופה להתנדב במחנה פליטים ובשהיה שלה שם רות מופתעת לגלות שהיא מסוגלת לראות את מיכאל שמרחף מעליה וההפתעה היא הדדית.

הקשר ביניהם מתחזק ורות מגלה על עצמה ועל העולם דברים שהיא לא ידעה והכירה.
זה בסיס הספר הזה שהרעיון שלו מאוד מעניין והוא יכול להיות בסיס למשהו הרבה הרבה יותר מפותח ועשיר ואפילו בסיס לסדרת ספרים והוא לטעמי נגמר מהר ורצף האירועים בו מהיר מאוד.

הרעיון שלו טוב, הכתיבה שלו היא די טובה ועדיין לתחושתי חסר בו עומק, עומק במובן שלא הספקתי להכיר מספיק את האלים, את רות ונראה שהכל רץ מהר ועוסק יותר בהגות רוחנית מאשר בדמויות עצמם.
אם זה הקונספט של הספר אז בסדר, אבל רצף האירועים מהיר מדי והעלילה מהירה מדי ולכן גם ההגות עצמה היא קצת אנמית.

אני חושב שהספר יכול להתפתח למשהו הרבה יותר עמוק ועשיר כמו גם התבוננות על עולם האלים והאלינגים אבל זה דורש כתיבה יותר עמוקה ובניית עולם יותר עשיר.

כספר הוא נקרא מהר וכתוב שוטף אבל אפשר עוד לעבוד ולשפר את עומק העלילה שבו.
עדו גור הוא הייטקיסט וזהו ספרו הראשון ואני אומר לעדן, תמשיך לכתוב, יש לך רעיון ויש לך עולם שאפשר לפתח אותו וראיה מיוחדת.
הבסיס הוא טוב.

בסיס האם / טל גולדשטיין
ידיעות ספרים
189 עמודים

בסיס האם הוא ספר קשוח, הוא מתאר בצורה מאוד חדה ולא פשוטה איך משפחה מתרסקת לאיטה ואיך הבסיס שלה נהרס אבל בעיקר הוא בא ומתאר לנו את כל זה מנקודת מבט של הילדים וזה הכי דוקר.
אני יודע היטב עד כמה התפוררות משפחה משפיעה על הילדים, על התפקוד שלהם, על החיים ועל העתיד.

אנחנו מדברים כאן על תקופה אחרת במקצת, שנות השמונים, עיר פרברית בישראל לפי המתואר, בתקופה ההיא גירושין לא היו נפוצים כמו שאנחנו מכירים היום, משפחות שהיו בזוגיות גרועה הרבה פעמים נשארו בזוגיות הגרועה הזו וסבלו בה עד מותם.

המשפחה הגרעינית הזו חיים האב, האם ושני הבנים דניאל ואמנון, והספר מתחיל בשיחת טלפון שהאמא עונה לה ולפי התשובות שלה אנחנו מבינים שמשהו נורא נשמע מהצד השני של השפורפרת שכן מאותו הרגע האם משתנה והופכת מסוגרת, מסתגרת בחדר השינה, נסערת ולא מגיבהו מכאן ואילך האם נכנסת למן פסיכוזה דכאונית.
היא הפסקה לתפקד, ממש כך, הבית לא התנקה, הואכל לא נעשה, ההשנחה פשטה בכל מקום מעובש, לכלוך ותיקנים בכל מקום.
בכלל התיקנים הם אישיו בספר הזה והחרדה של דניאל מפניהם מתוארת בצורה מאוד חזקה ומאד עוצמתית.

בהמשך אנחנו למדים מה היה בשיחת הטלפון שכל כך הסעיר את האמא אבל אנחנו גם לומדים לראות איך זה השפיע על שאר הבית.
האמא שכל מה שהיא עשתה מהרגע שיצאה מהחדר זה לראות את הסדרות שלה בטלויזיה והבית הופך מנוכר וקר, אין תקשורת, אין חום ואין אהבה, והגם היחסים בין האחים אינם כבעבר.

אנחנו ממשיכים עם הסיפור עד לבגרותו של דניאל ולמרות הקפיצות החדות לפעמים בין הזמנים אני יכולתי להבין את רצף העלילה וזה לא היה מפריע במיוחד.
הספר לוקח אותנו עד למותו של האב ולדניאל שסועד את אימו החולה ונראה שהטרגדיה והכאב לא הרפו שנים לאחר מכן.

טל גולדשטיין מביא לנו סיפור כואב וחזק שמסופר ברגישות וכתוב היטב.
ספר שלא קל לקרוא אותו בגלל הנושא אך הכתיבה עצמה כן מזמינה וכן נעימה.

לו / עידית ברק
הוצאת קתרזיס
69 עמודים

בכריכה של ספר שירה החדש של עידית ברק יש יונה ענקית, מסביב ליונה מעוטרים עלים, זרעים, זרדים ועוד ועוד סימנים מהטבע שמסמלים צמיחה וקמילה גם יחד.
אבל היונה היא ענקית ואנשים לא מפרשים מספיק טוב את סמל היונה כי כשאנחנו חושבים על יונה אנחנו חושבים על שלום אבל זה ממש לא רק מה שהיונה משדרת.
היונה משדרת בית, היא יודעת תמיד למצוא את דרכה גם במרחקים רבים והיא מלמדת אותנו לחזור לבטחון של הבית, למקום המוכר והאהוב, למשפחתיות, לחום.

היונה לפי השמאנים מלמדת אותנו מוסר ויישום קודים התנהגותיים שלמדנו בחיינו.
כשאנחנו מבינים את משמעות הבית ומשמעות החשיבות של המשפחתיות ובדמות שהיא כל כך דומיננטית בכריכה אנחנו יכולים לצלול לתוך הספר ולראות את המשמעויות של החשיבות של המשפחתיות והבית אצל המשוררת.

הספר לוקח אותנו לחיק המשפחתיות של המשוררת, לשירים שיש בהם אובדן ומוות, געגועים וכמיהה, ויש שירים שיש בהם נחמה ותקווה.

אנחנו נמצאים במסע לילדות של המשוררת והקשיים שלה כילדה פגיעה ורגישה שסבלה מדחיה חברתית וכאישה מבוגרת שמתמודדת עם החיים ועם ההזדקנות וההתבגרות והמבט לאחור נותן לנו פרספקטיבה שונה.

הספר גם נוגע בהורות שלה ובאהבה לילדיה ובכלל מדובר בספר אינטימי, רגיש ונוגע שעטוף בקשר משפחתי, בזכרון וגעגוע.

עידית ברק כותבת שירה יפה, מרגשת ושקטה.
שקטה אבל חודרת עמוק.

"בתוך הגוף פועם לב
ובתוך הלב חדרים
ובחדרים
חלומות גדולים,
חלומות קטנים,
חלומות קטנים־קטנים

ורסיסים."

"אימי ילדה אותי בטרם עת,
אבי הלך לעולמו בטרם עת,
אחי נפטר בטרם עת.

סלחו לי אם אני מאחרת."

כלב לנצח / רודני חביב, ד"ר קארן שו בקר
הוצאת מטר
470 עמודים
מאנגלית: שאול לוין

לפני חודש הלך לעולמו הכלב של אחותי, אחד מתוך 3 שיש לה.
הוא היה מבוגר כבר אבל לא מבוגר מאוד, בערך בן 13, כלב מקסים שאמנם גר בבית קטן אבל היתה לו חצר גדולה ואחותי השתדלה כמה פעמים בשבוע להוציא אותם לשדות לריצה והם גם אכלו אוכל מגוון.
אבל הסרטן השתלט עליו וגמר אותו לאט לאט עד שלבסוף אחותי נאלצה להרדים אותו.

כל הזמן לכל מי שמגדל בעלי חיים בין אם כלבים או חתולים עולה השאלה האם עשינו מספיק כדי להאריך את חייהם.
כולנו רוצים את בעלי החיים שמלווים אותנו כמה שיותר איתנו אבל הביולוגיה והטבע עושה את שלו.

אבל מה שמדהים הוא שהמסקנות בספר הזה הן מסקנות שלכאורה אתה אומר לעצמך הרי אלו מסקנות שאני יכול ליישם בעצמי עלי?
לכאורה להאריך את חיינו או את חיי חיות המחמד שלנו מתבסס על אותן עקרונות כמעט כך שהספר המצוין הזה יכול להיות נהדר לכל אדם שרוצה לחיות חיים בריאים יותר בעצמו.

סתם לדוגמא, אכילת אוכל טרי ופחות אוכל מעובד. נכון לכלבים ונכון לבני אדם.
פעילות גופנית, ריצה חופשית והאצת קצב הלב, נכון לכלבים ונכון לבני אדם.
לישון כמו שצריך, נכון לכלבים ונכון לבני אדם.
להמנע ככל האפשר מפחממות, נכון לכלבים ונכון לבני אדם.

הספר עוסק בנושאים האלו ומראה את הדרכים שנוכל להאריך את חייהם אבל הוא מביא גם סיפורים של כלבים שחיו זמן רב מאוד ומראה איך היה אורך חיים ומה הם עשו.
חלקם חיו במישורים פתוחים ובחופשיות.
אני יכול לומר שכלבים בקיבוץ למשל חיו עד גיל מאוחר מאוד. אני זוכר כי גדלתי בקיבוץ, הם היו חופשיים ורצו, לפעמים ללא רצועה וללא פיקוח אבל הפעילות הגופנית הזו שבעלי חיים כה זקוקים לה עשו להם טוב.

לא על הכל יש לנו שליטה, אין לנו שליטה על הגנים, בעיקר של כלבים מעורבים, לא על המחלות התורשתיות של האבא והאמא ולפעמים זה נתון שצריך לקחת אותו בחשבון.

מדובר בספר מרתק ומעשיר מאוד ובהחלט מומלץ. גם לבעלי כלבים אבל לא רק.

תלתן, הפיל היודע / אשכר ארבליך־בריפמן
הוצאת אגם
197 עמודים
צייר: אביאל בסיל

ספר מקסים של הסופרת אשכר ארבליך בריפמן וככל הנראה חלק מסדרה חדשה שהגיבורה שלה היא ילדה בשם תלתן.
תלתן היא ילדה סקרנית בת יחידה לטלי, רופאה וטרינרית, מומחית לעיניים ובעיות עיניים אצל חיות.
הסיפור מתחיל כשטלי מספרת לתלתן שהיא הוזמנה לדרום אפריקה למקלט לשיקום פילים שממוקם בשמורת הטבע הגדולה במדינה כדי לטפל בבעיות עיניים של 2 פילים.

תלתן מתרגשת לקראת המסע לדרום אפריקה עם אמא שלה ובזמן שאמא שלה עסוקה עם הצוות הרפואי תלתן זוכה לפגוש ילד מקומי בן גילה בשם אקאני.
ילד שגדל במקלט והם מתיידדים.

הסיפור הולך ומקבל תפנית כאשר 2 פילות נעלמות מהמקלט ומגלים שהגדר נפרצה.
עלה החשד שהפילות נמלטו אבל תלתן חושדת שאולי הסיבה היא אחרת ומשכנעת את אקאני לצאת איתה למסע חקר ובדיקה לגדי היעלמותן של 2 הפילות.

הספר הוא ספר ילדים לילדים שכבר קוראים די טוב והוא כתוב היטב.
אשכר היא סופרת מאוד פורה שחיברה כבר ספרים רבים לילדים ונוער וממשיכה לכתוב וזה כיף לקרוא ספר חדש שלה.
באופן כללי הספר הזה חושף את הילדים לא רק לעולמם של הפילים אלא גם לסחר הלא חוקי בשנהב, סחר שגובה מחיר יקר של חיים אצל הפילים ונזק גדול והוא מלמד אותנו על הערך שהאהבת הטבע והשמירה עליו.

נראה שעוד נשמע על מעלליה של הילדה תלתן וזה בהחלט מבטיח.
ילדים מגיל 10 כבר יהנו מהספר הזה.

על כמה בתים / מיכל דינור וצלר
הוצאת שתים
343 עמודים

אני חושב שהספר הזה הוא מהמובחרים שהוציאה עד כה הוצאת שתים וזו הוצאה שהוציאה בשנות פעילותה כמה ספרים טובים.
הוא טוב גם בגלל הדרך בה הוא מטפל בנושאים כואבים וגם כי יש בו איזו אוירה מאוד קשה וקודרת אבל הטיפול של המחברת בנושאים האלו והדרך בה היא לוקחת אותנו באיטיות אל תוך חייה, זכרונותיה וטראומות העבר של הגיבורה והדרך בה היא מתמודדת איתם בהווה עשויים בצורה מאוד רגישה וכנה.
זהו ספר שנקרא לאט לדעתי, הוא לא סוחף מאוד, הוא איטי וזה האופי שלו וככזה הוא דורש מהקורא לקחת נשימות מדי פעם ולהתחבר לאט לאט למורכבות שלו אבל הוא ספר מרתק והנושא המרכזי שלו הוא בית, מהו הבית, מהי משפחה, מה אנחנו משאירים מאחור והאם אפשר להתנתק מהעבר ולצעוד קדימה מבלי לקחת איתנו מטענים רגשיים ואירועים שנחרטו בנו.
מה שאנחנו עברנו בילדותנו, בעיקר אירועים כואבים וטראומתיים נשארים איתנו, מי כמוני יודע.

אבל הספר מדבר גם על הגירה ועם על בניה מחדש וחיפוש אחר המקום הטוב והבטוח שלנו וזה הסיפור של שלומית, אישה בסוף שנות השלושים לחייה שעזבה את משפחתה לפני שנים רבות וחיה לה בנכר, נשואה לרוב, רופא, אין לה ילדים והיא עוסקת ברפואה סינית.

אבל דברים מתעוררים בה כששלומית מקבלת טלפון בה מודיעים לה שאביה נפטר ושלומית באה לארץ ומכאן מתחילה עלילה אחרת, עלילה שבה שלומית מתמודדת עם השדים מעברה, עם דמויות מעברה, עם משפחתה או מה שנותר ממנה, עם זכרונות על מותה של אימה הדכאונית בילדותה.

זה ספר מורכב שעוסק בנושאים רבים והמחברת מטפלת בהם בצורה מעוררת השראה והערכה.
אהבתי את הספר ואני חושב שהוא נהדר.
בהחלט שווה לקרוא אותו.

בדולח וסכינים / עופרה עופר אורן
הוצאת עם עובד
198 עמודים

כבר בכריכה רואים את הדיסוננס בסיפור הקשוח הזה של המחברת, את הבית השלו מבחוץ לעומת הצל של הזאבים שאתה כבר מבין מה מתחולל בפנים.
והכריכה התמציתית הזו, המינימליסטית כמו הספר, מביא לנו בצורה מאוד חד משמעית, מאוד לא מתייפייפת את סיפור הבית ואת סיפור ההתעללות שמתחולל בו.

הספר מתאר בצורה מסוימת גם את סיפור חייה של המחברת שעברה גילוי עריות והתעללות בביתה ועופרה גם כותבת על זה תמיד ומתבטאת על זה ומספרת ועכשיו יוצא הספר הזה שקשה לקרוא בו והוא עדיין חד ונוקב.

הספר מתחלק לכמה חלקים ומתאר גם את התקופה של המחברת בבית מילדותה ועד בגרותה והתהליך שהיא עברה, כמו כן יחסיה על בני זוגה לשעבר שאחד מהם גם היה אלים כלפיה.
חלק אחר בספר מתאר את תהליך השיקום שהיא עברה והפסיכולוגים איתם נפגשה.

מה שהתחולל בבית מוכר לנו מכל מני סיפורים דומים ונראה שדפוס האבא הגיבור אך האלים לא פסח גם בסיפור הזה וכן, האבא שהיה טייס, מפקד טייסת, מצד אחד מוערך מבחוץ ומצד שני אלים בבית כלפי ילדתו, כלפי אשתו.
אלים מינית, אלים פיזית ואשתו ידעה ושתקה והילדה צמאה לאהבה ולרגש ולא מקבלת את זה.

אלימות מינית ואלימות כלפי ילדים זה דבר נורא והזרקור עליו הוא חשוב, במיוחד בספרים כאלו, ממוארים חזקים ונוקבים שגורמים לך להרהר, לרצות להיות אדם טוב יותר ולהבין איזה רוע וכאב ילדים חווים בביתם ואין מי שיתן להם מענה ובעיקר בעיקר כמה זה מצלק את הנפש ומשפיע לאורך כל החיים.
זהו פצע שלא מתרפא לעולם.

כתוב נפלא ולא מתייפייף, לא מנסה לעגל פינות וכמו שעופרה עופר אורן יודעת לכתוב והיא בהחלט יודעת זה ספר שכדאי מאוד לקרוא למרות הטריגר הקשה והסיפור הלא פשוט.

קוראים לי טיו / ערן צלגוב
הוצאת פרדס
47 עמודים

הספר הצנום הזה מכיל קסם רב והוא נע בין פרוזה לשירה אבל הוא לא ממש זה ולא ממש זה למרות הפיוטיות שלו.
הוא שיח, הוא מפגש בין תרבויות, הוא ספר שלוקח אותך למסע אל מקום אחר ואל אנשים שונים עם תובנות אחרות וזה מעניין ובעיקר מעניין איך צלגוב לקח ודגם את השיח הזה בינו לבין טיו והפך את זה לספר קטן עם תובנות כל כך מרתקות ומרגשות ובכמה מילים אפשר לייצר את החיבור הזה בין שוני תרבותי אם רק מתבוננים על האדם האחר כאדם.

בשנת 1996 המחבר מספר לנו איך הוא טייל לו בפרו והגיע לצ'ינצ'רו שבעמק הקדוש ושם הוא פגש את טיו קיספה.
טיו עבד בשיקום אתר המאצ'ו פיצ'ו איש בגילאי ה30 שלו, חולה ככל הנראה והם היו נפגשים ומדברים ומתוך השיחות שלהם צמח הספר הזה שהמחבר הפך אותו לשירה, לפיוטיות, לפילוסופיה קטנה ומיוחדת שחושפת אותנו לעולמו הפנימי הצנוע של טיו ולתפיסת עולמו.

השיחות נוגעות בנושאים רבים ושונים והן פשוטות במהותן, רגישות, יש בהן המון חן ופשטות כפי שמצופה מאדם פשוט במהותו ועם זאת העומק בנגלה מהן הוא נפלא.

הכריכה המאוירת בפשטות של קו אחד מתארת ככל הנראה את הדמות שבספר, את טיו והוא מקסים בעיני.
מאוד אהבתי את הספר הקטן הזה שנגמע במהירות ונשאר אתך זמן רב.

"למה באת הנה
מה חיפשת

תראה אותי
אני נולדתי ואמות כאן
לי אין מה לחפש
וכל מה שאני מוצא
זה חרסים שבורים"

"אני אוהב לראות את הילדים צוחקים.
מתישהו הכל יגמר:
הילדות, הצחוק והמשחק.
אז אוכל להתפנות ולאהוב
את הפרחים שצומחים
כל חורף מחדש."

מומלץ מאוד.