כי ארצי שינתה את פניה / עוזי ברעם כנרת זמורה הוצאה לאור 240 עמודים
בסוף הספר כותב עוזי ברעם מן פרק סיכום שבו הוא מדבר על אירועי ה7.10 ונראה שהפרק הזה מסכם בצורה מאוד יפה את המצב שישראל נמצאת בו כאשר עוזי ברעם, אחד הפוליטיקאים האמיתיים והכנים שהיו כאן, רואה את זה מבחוץ אחרי שפרש מפוליטיקה לפני לא מעט שנים. פתאום כשאתה כותב אוטוביוגרפיה פוליטית ואתה רואה דברים מבחוץ הם נראים אחרת מאשר כשאתה בתוך המערכת. אירוע כזה לא היה בתקופתו של ברעם, גם לא במלחמת יום כיפור ולא בשום יום מאז קום המדינה אבל הדברים האלו שכותב ברעם על מה שקרה בשנה החולפת ממצים טוב את שם הספר שבעצם אומר מה ברעם חושב על מצב המדינה כיום. אבל הספר הזה של עוזי ברעם אינו ניתוח פוליטי של התקופה אלא סיכום קריירה במבט מפוקח לאחור על כל מה שהוא עבר בפוליטיקה, ההישגים וגם המחירים ששילם.
מתחילתו בין מייסדי המשמרת הצעירה של העבודה, דרך השליחות בארצות הברית והכניסה לפוליטיקה הארצית, כמעט 40 שנה של קריירה פוליטית ארוכה ומעניינת.
אנחנו עוברים עם ברעם מסע ארוך דרך ימי השיא של מפלגת העבודה, הנפילה הגדולה במהפך של בגין ותקופת רבין, הרצח ומה שקרה אחריו עד שפרש מהפוליטיקה בשנת 2001.
אין ספק שעוזי ברעם היה פוליטיקאי אהוד בכל קצוות הקשת הפוליטית, אדם נעים וחכם, רהוט ומעניין והספר הזה כתוב טוב, עוזי ברעם מספר את סיפורו שהוא במידה רבה סיפורה של הפוליטיקה הישראלית וגם מתבונן מבחוץ על השינויים שקרו במדינה שהולכים לדעתו ובמידה רבה גם לדעתי למקומות רעים מאוד ומסוכנים מאוד. הוא חסר לי ובכלל אנשים כמוהו חסרים לי. סיפורו של עוזי ברעם הוא סיפורה של מפלגת העבודה וסיפורה של מדינה שכבר לא מכירה את עצמה יותר.
אני זוכר לטובה את הספר הקודם של דודו גואטה "רוח התקופה" שיצא בהוצאת פרדס. גם בספר הקודם מאוד אהבתי את תחושת הטירוף והמסע ההזוי שגיבוריו עוברים כמן משל לתקופה בה אנחנו חיים. זה עבד בספר הראשון ועובד נהדר גם בספר הנוכחי.
הספר הוא מן נובלה לא ארוכה מדי בפרקים קצרים וקצביים שמספרת על עזרא, סוכן בדימוס ב"מחלקה שבלעדיה לא ייתכן העבר" שנקרא שוב לדגל על ידי סוכנת חדשה במחלקה בשם איילת. איילת מבקשת מעזרא לעזור ולמצוא את הנביא נתן שמתכוון להכריז על בואו של משיח האמת.
אותו נתן, תלמיד ישיבה שברח מהמחלקה הפסיכיאטרית שחוזה נבואות וחלומות על המשיח ומתסיס את כל הסוכנים הוא רק אחת מהבעיות שצצות כאדר ברקע עומד להתקיים משחק כדורגל סוער בין ביתר ירושלים לבני סכנין והספר חוגג מאירוע לאירוע בקצב מסחרר ובאירועים סוריאליסטים מפתיעים.
זהו ספר מהנה מאוד שנע בין אוטופיה לדיסטופיה לא ברורה והיא מאפשרת לקורא כמה שעות של הנאה מהמצב בו אנו שרויים או אולי אפילו ימצא נימה ביקורתית למצב במדינה וזה בהחלט ייתכן. הראש הקודח והמשעשע של דודו גואטה מאפשר לנו להנות מסיפורים מעניינים ומסעות הזויים וזה היה נכון גם בספר הביכורים שלו וגם בספר הזה.
מעניין מה יביא איתו הראש הקודח של דודו גואטה גם בספר הבא.
ספר מהנה ולא מתיימר יותר מדי ומבחינתי זה עושה בדיוק את העבודה הנכונה בהקשר הזה.
ספר יום הדין / קוני ויליס הוצאת אופוס 689 עמודים מאנגלית: עידית שורר וצפריר גרוסמן
הספר הזה שהוא חלק מסדרת "נוסעי הזמן מאוקספורד" תורגם מחדש ויצא בעיצוב מחודש לקוראים שלא הכירו את קוני וויליס וספריה, כמוני. אני אמנם אוהב מד"ב אבל לא קורא הדוק של הז'אנר, ספרים בודדים בשנה כמו גם ספרות הפנטזיה שגם אותה אני אוהב אבל קורא מעט ממנה וכך פספסתי את קוני ויליס שהיא באמת נפלאה ויצירתית. מאנשים שקראו את הספר הזה בעבר הבנתי שאחת הבעיות שהם חוו ממנו היה כשלים בתרגום שהפריעו לקריאה ולכן התרגום עבר סוג של שפצור כי את התרגום המקורי של עידית שורר הצטרף צפריר גרוסמן. מכיוון שלא קראתי את התרגום הקודם אני לא יכול להשוות אבל כן יכול להעיד שהספר היה קריא מאוד ולא זיהיתי בו בעיות מיוחדות שהפריעו לי על הקריאה.
אנחנו בערך באמצע המאה ה21 ומסע בזמן כבר אפשרי ועובד, באוניברסיטת אוקספורד יש מחלקה שלמה שעושה את זה ושולחת אנשים למסעות בזמן לחקר ולמשימות נוספות. אחת מהן היא סטודנטית להסטוריה בשם קיוורין אנגל שחוקרת את המאה ה14 ומתוכננת להשלח לשם. היא חוקרת טוב טוב את המאה הזו, את המנהגים שלה, את הלבוש, אתץ השפה המדוברת שהיא שהאנגלית המדוברת שם שונה לחלוטין מהאנגלית המקומית וכמו כן מדברים שפות נוספות כגון לטינית. הלבוש שונה והכל. מצמידים לה תרגום סימולטני וסיפור כיסוי כדי שבכל יסתדר כי נשים באותה תקופה לא רק היו במעמד נחות אלא חסרות מעמד כמעט בכלל ואישה שמסתובבת לבדה במאה הזו סיכוייה לשרוד נמוכים מאוד. התכנון היה לשלוח אותה לשנת 1320 והיא נשלחת. יצא הגורל ובדיוק לפני שהיא נשלחה התחילה להתפרץ מגיפה בכדור הארץ, מגיפה שקשה היה להבין אותה או את התסמינים שלה וככל הנראה אחד מהם היה סוג של בלבול והיא נשלחת בטעות לשנת 1348. עד כמה הגורל מתעתע? בשנת 1348 התפרצה המגיפה השחורה באירופה והכתה חללים, מליוני אנשים מתו מהמגיפה האיומה הזו שבעידן הפרימיטיבי חסר ההגיינה של המאה ה14 היה מאוד קשה למגר אותה. וכמובן במקביל לכך, במאה ה21 המגיפה שהתפרצה גם היא משפיעה ובמקביל למלחמה במיגורה חוקרי אוקספורד שוברים את הראש איך להחזיר את קווירין ואיך לעזור לה למצוא את דרכה ולהבין למה היא נשלחה כמעט 30 שנה קדימה.
כמובן שאנחנו זוכים להבנה איך בעצם התייחסו למגיפות בשתי תקופות שונות והסיפור תופס תאוצה והעניין בו מתגבר. למי שלא קרא את סיפוריה של ויליס זה בהחלט ספר להתחיל בו ואני יכול להעיד כי לאחר מכן קראתי ספר אחר שלה שגם עליו אכתוב שמתנהל ונכתב בצורה שונה לחלוטין והספר הזה סוחף ומעניין בעיני הרבה יותר גם כי הוא עוסק בנושאים קצת כבדים אבל דווקא הבחירה בנושאים כבדים כמו מגיפות הופכים אותו לעשיר ומעניין הרבה יותר והכתיבה סוחפת ועשירה והספר מעניין בצורה בלתי רגילה מה שהופך אותו בעיני לאחד מספרי המד"ב המרתקים שקראתי.
יופי של ספר, עשיר, מרתק, למרות עוביו הוא נגמא במהירות והוא סוחף. ההתחלה קצת איטית אבל ברגע שהוא מקבל קצב קשה להפסיק לקרוא. מומלץ מאוד.
האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר קינמון הוצאה לאור 234 עמודים
לאחרונה יצא לי להכיר באופן אישי כמה נשים שיצאו בשאלה והתנתקו מהמשפחות החרדיות שבהם הן גדלו. לא מרצון אלא פשוט המשפחה בחרה להתנתק מהן מהסיבות הידועות של הקושי הרב במשפחות חרדיות להתגבר על ה"עלבון" או ה"כשלון" במניעת היציאה בשאלה.
דרכן למדתי לא מעט על מה שהן עוברות ועברו ועדיין שתיהן שמרו על קשר עם חלק מבני המשפחה, פחות עם ההורים ויותר עם אחים ואחיות שנותרו חרדים ושמרו על אורח החיים שהם נולדו לתוכם.
הספר הזה עוסק בנושא המורכב הזה בין השאר, הרצון לשמור על אורח החיים שלך למרות השוני ובמקביל האהבה לבן המשפחה והרצון להתחבר מחדש למשפחתיות שכל כך חשובה.
זה הסיפור של ארי ויענקי. יענקי הוא אברך שחלומו הוא להיות גדול בתורה אך בפועל זה לא מצליח לו כל כך הוא תלמיד בינוני שעסוק רוב הזמן בגידול הילדים שכן המפרנסת העיקרית בבית היא אשתו, חרדית משכילה שעוסדת בחברת הייטק ומפרנסת גם כדי שיענקי יוכל ללמוד בשקט ביבישה אך בפועל יענקי מטפל בילדים ומוצא עצמו מבולבל הן מהסיטואציה והן מכך שהוא לא מצליח לממש את ייעודו כתלמיד טוב.
ליענקי יש אח שיצא בשאלה, שמו ארי (אהרון) שיוצר איתו קשר לאחר שנים. ארי נודה מבית ההורים ויצא לחיים עצמאיים ואקדמאים, הוא נשוי לדתלש"ית וחייו קיבלו תפנית שונה לגמרי ולמרות ואולי בגלל הניתוק והדרך בה הוא בחר הוא מצליח לנתב את חייו להשכלה והצלחה. ארי שרוצה בקרבת אחיו יוצר את הקשר והספר עוקב אחרי הקשר המתפתח והמתחדש כמו גם את הדרך בה חייהם מתנהלים כמו גם הזוגיות המורכבת שלהם בהם הם נאלצים לעשות בחירות לא פשוטות.
דבורה ווגנר עסקה בין השאר בדוקטורט שעוסק בחייהם של אברכים והתאמתם לעולם המודרני בהם הם נדרשים לתמרן בין הורות ללימודים בישיבה וזהותם כאנשים דתיים בחברה מתחדשת ומשתנה והספר כתוב בצורה מעניינת ביותר. נסחפתי לעולמם של הדמויות ונהניתי מקריאתו. מומלץ.
בעיני היא ברה. אנתולוגיית שירי זנות ופורנו הוצאת מקום לשירה 325 עמודים עורך: גלעד מאירי
קודם כל זה וואו, איזה פרויקט גם מקיף וגם אמיץ. יש כאן עבודה מדהימה של חיפוש ואיסוף שירת שוליים כך אני מכנה זאת שעוסקת בנושא שלא הרבה משוררים רוצים לעסוק בה וגם לא הרבה סופרים עוסקים בה, נושא הזנות, נושא שיש עליו ביקורת חברתית נוקבת, מוסרית, חברתית, פוליטית, נשית, ביקורת מגדרית. אבל הדבר המעניין כאן שהספר התמקד בשירה מקומית, שירה עברית בנושא וכאן העבודה היא יותר מורכבת, לבחור שירים טובים וראויים מתוך מבחר לא גדול של משוררית ומשוררות שכתבו על זה, על זנות ופורנוגרפיה.
אם על זנות אפשר למצוא מגוון רחב ועשיר יותר של שירים אז על פורנו נכתבו מעט מאוד גם כי כפי שגלעד מאירי מסביר באחרית הדבר, הפורנו הוא נושא יחסית צעיר בעוד שזנות היתה קיימת מימי קדם.
השם של הספר" בעיני היא ברה" לקוח משיר של ביאליק שגם הוא נוכח באנתולוגיה כך שבאמת אפשר למצוא בספר שירים עכשוויים יותר לצד שירה יותר ישנה וזה נוכח בסגנון ובשפה העברית המשתנה מתקופה לתקופה.
מאוד מעניין מחקרית לראות את ההבדל בכתיבת שירים על זנות בין משוררים למשוררות. בעוד נשים נקטו בגישה ביקורתית יותר גברים נעו בין כתיבה ביקורתית לכתיבה חווייתית. לא נתקלתי בהרבה שירים שמדברים על זנות גברית או זנות הומוסקסואלית ואולי היו יותר משחשבתי ופספסתי שכן יש לא מעט שירים בספר ולא כולם נחרטו בזכרוני אבל בהחלט זוהי אנתולוגיה מאוד עשירה עם שירים ממש טובים וחלקם מאוד לא קלים לעיכול.
הרבה יותר עניינה אותי הגישה הגברית בשירה לזנות שכן היא הרבה יותר רחבה ונעה בין גישה רומנטית, לגישה ביקורתית מחאתית, גישה חמלתית וכמובן גישה חווייתית של אלו שהלכו לזונה ומתארים את החוויה. אצל משוררות יש גישה חמלתית אבל הרוב בה מנקודת מבט ביקורתית חברתית. כך כו כך מדובר בספר מאוד עשיר שמביא לא מעט נקודות מבט על התופעה ועל העיסוק והמגוון רב וזה ספר מרתק.
קשה לנו כחברה שמרנית מטבעה לעסוק בנושא הזה, אתה יודע שברגע שאתה עוסק בזה אתה חשוף לביקורת אבל אמנות מטבעה חשופה לביקורת ועדיין צריך אומץ לעסוק בכך. מגוו המשוררים והמשוררות בספר רב ומקיף כמעט את כל השירה העברית לדורותיה וכמעט כל המשוררים המוכרים לנו וכאלה מוכרים פחות. כמעט כל שם שתעלו במחשבותיכם מופיע באנתולוגיה הזו וזה מה שמרשים בה.
בהחלט אסופה מרשימה במיוחד ואמיצה מאוד. עזבו כתיבה על זנות, להוציא אסופה כזו זה דבר אמיץ מאוד
היה לך טוב או היה לך רע? / יעל נאמן הוצאת אחוזת בית 95 עמודים
כילד שהגיע לקיבוץ בגיל צעיר וכילד חוץ שלא נולד בה חוויתי את הלינה המשותפת בבית הילדים בשני קיבוצים שונים, שנה אחת בכיתה ג בקיבוץ מרום גולן ושנה אחת בכיתה ד בקיבוץ עמיר שכשהגעתי בהדרגה הפסיק את המנהג הזה שחלק רואים בו מגונה ולא תקין ובמידה רבה בצדק ולאט לאט הורגלתי לישון עם ההורים שלי בסוף היום ובית הילדים הפך למקום של בילוי אחר בית הספר ובזמן בית הספר היסודי.
כך יצא שאני לא חוויתי את זה לעומק ומגיל מאוד מאוד צעיר וזה לא השפיע עלי עמוקות. מצד שני אני יודע עד כמה הנושא הזה העסיק ומעסיק את בוגרי החינוך המשותף והם הולכים ומזדקנים אבל המשקעים נשארו. בספר זה יעל נאמן חוזרת לילדותה בקיבוץ בה היא נזכרת בילדותה בקיבוץ בו היא גדלה והוא הופך למן ממואר על השפעת החינוך המשותף עליה לטוב ולרע. במקביל יעל נאמן מתחקה אחרי סיפורו של נחשון גולץ שלפני שנים רבות תבע את התנועה הקיבוצית על הנזקים שהלינה המשותפת הזו גרמה לו כאדם בוגר, על העובדה שכמעט ולא ראה את הוריו או גדל איתם ונראה שיש כאן איזה סיפור מרתק ששווה לעקוב אחריו וכך עושה יעל נאמן. במקביל לסיפור שלה היא מתחקה אחרי גורלו של נחשון, מה עבר עליו מאז ואיפה הוא היום.
כתב האישום של נחשון כלפי החסך ההורי שזה עשה לו והעובדה שהאידיאולוגיה הקיבוצית לקחה ממנו את החוויה המשפחתית והפכה אותה לקולקטיבית גרמה לו נזקים רבים. ועדיין הסיפור הזה עלול ליצור או עלול להשתמע מכך שכל מי שגדל כך הוא אדם נכה רגשית עם חסך הורי לכאורה וזה לא כך.
רוב חברי קיבוצניקים ורובם גדלו שנים יותר ממני בחינוך המשותף וכולם הורים ונורמטיבים שמנהלים חיים משפחתיים לחלוטין רגילים, כולם. האם הם אהבו את זה? האם זה השפיע עליהם לטובה או לרעה? מודה שמעולם לא ניהלתי שיחה עם אף אחד מהם, זה מעולם לא היה אישיו בשיח שלנו אבל הם חוו את זה.
אבל הספר מעניין למרות שהנושא נטחן עד דק בלא מעט ספרים, דוקטורטים, מחקרים ומה לא. ועדיין העלאת השיח מחדש על המושג בית, על המושג חברה תקינה, על חשיבותו של הבית וההורות יש בה חשיבות גם היום.
התיאורים של נחשון הם לא פשוטים לקריאה ומעוררים שאלות לגבי התפיסה החינוכית המעוות של הקיבוץ האידיאולוגי של פעם ועובדה ששיטה זו פשוט נעלמה מעולמנו ומחיינו ולא בכדי. אבל היא לא בהכרח החוויה המשותפת של כל מי שגדל כך.
ספר קצר ומעניין מאוד שלמרות נושא שנידון אינספור ונכתב עליו לא מעט הוא עדיין מעניין ועדיין שווה לקרוא עליו עוד. כך לתפיסתי. כספר ובדרך בה הוא נכתב הוא מעניין ושווה קריאה.
מזמנת לי אביב / שירלי שמואל הוצאת עושים ספרים 100 עמודים
בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה ספרי שירה שאני מכנה אותם "שירה נשית" שירה שמדברת לאו דווקא אל נשים אלא מוציאה את הנשיות החוצה וכותבת אותן, בצורה פיוטית, רגישה, אוטוביוגרפית. שירה שיש בה חוויות, של הורות, של העצמה, של התמודדות עם המורכבות של להיות אישה.
הספר הזה הוא תהליך, הוא מסע נשי פנימי וחיצוני שהמחברת עושה איתנו הקוראים ומלווה אותנו ואיתנו שלב שלב. זו שירה אופטימית, מאירת עיניים, אין לה יומרות להיות שירה גבוהה וגם לזה יש מקום. זו שירה פשוטה ונגישה שכל אחת יכולה להתחבר אליה. לא כל ספר שירה צריך להיות בשפה גבוהה ומרומז עם מבנים מורכבים ומשקלים ודימויים שונים אלא יש גם מקום לשירה שהיא נוגעת ובאה ממקום מאוד נוח ונגיש ועם זאת זה לא מבטל את המורכבות שלה ואת היופי שלה ויש הרבה יופי בשירה של שירלי שמואל.
הפורמט של הספר מעניין, הוא כרוך כמחברת ומעוטר באיורים עשינים, נשיים, פרחים וצבעים שמשתלבים ברקע הלבן. הדמויות המאויירות קונטוריות ושקטות, לא מכבידות על הדף ומייצרות תנועה שמשתלבת עם הליריקה.
המשפט / פרנץ קפקא הוצאת עם עובד 246 עמודים מגרמנית: אילנה המרמן
קריאה בפרנץ קפקא משולה לפעמים לחיים עצמם, למציאות אבסורדית של הליכה לאיבוד בסבך הבירוקרטי ואולי זו גאוניותו הגדולה ביותר של הספר הזה ושל קפקא בכלל כסופר שמביא לנו באופן מבריק את האדם הפשוט אל מול המפלצת הזו שנקראת מדינה וחוסר האונים שלו.
כשאני ניגש לספר כזה שכבר כתבו עליו הכל, קלאסיקה של הקלאסיקות, יצירה ספרותית שניתחו מכל כיוון ואני אומר לעצמי מה אני, הסוקר הפשוט, הקורא יכול להעביר למי שעוד לא קרא את קפקא ורוצה לקרוא אותו ורוצה לחוות אותו. הרי רק תלחץ בגוגל את שם הספר ותמצא מאות אם לא יותר ביקורות, סקירות, ניתוחים מכל כיוון של יצירות קפקא וביניהם היצירה הזו. לא צריך אותי בשביל זה ומה שנותר לי זו החוויה, חוויית הקריאה ותיאורה. איך אני חווה את הקריאה בקפקא ואיך אני נהניתי ממנה.
והחוויה שלי בקריאת קפקא מעבר לכתיבה מבריקה ואבסורדית משולה לכניסה למבוך, כשאתה נכנס למבוך שאינך מכיר אתה חסר אונים, מחפש את דרכך בין הקירות, מנסה להבין היכן אתה בין כל זה, אתה שומע קולות ומנסה להגיע לקצה והמסע הזה מפרך ולפעמים מתיש שכן מבוך תפקידו להתיש אותך ולגרום לך לתסכול עד שאתה מצליח לצאת.
זו התחושה שגורם לך קפקא להרגיש דרך עיניו של יוזף ק. אותו איש אומלל שהואשם והוא אינו יודע במה, אף אחד לא מספר לו במה אבל הוא מואשם ונלקח למעצר ומכאן מתחיל מסע קפקאי (כן, כן, מיצירות אלו נלקח המושג) של חוסר אונים ובלבול בסבך הבירוקרטי כאשר גיבורנו מטורטר ממקום למקום ומפקיד לפקיד וממשרד למשרד בנסיון להוכיח את חפותו בעוד הוא לכאורה יכול להמשיך את חייו כרגיל.
זו גאוניותו של קפקא והספר הזה מבטא זאת בצורה מושלמת. והכתיבה? קפקא כותב נפלא ותרגומה הנהדר של אילנה המרמן הוא מצוין בעיני. מעבר לזה? פשוט תקראו את קפקא אם לא קראתם ואם כן קראתם אז בטח שזה מסוג הספרים ששווה קריאה שניה במיוחד לאור המציאות שבה אנחנו חיים שהיא, איך לומר, קצת קפקאית.
כעבור עשרים שנה / צ'רלי דונלי הוצאת מטר 422 עמודים
לא הכרתי את צ'רלי דונלי ואת ספריו לפני זה אבל ממה שהבנתי הוא סופר מתח פופולרי גם כאן והספר שלו "חטופה" מאוד הצליח. גם בספר הזה יש איכויות מתח ונושא מעניין והוא עוסק בפרשת רצח שלא פוענחה.
הספר מתחיל בחקירת רצח של סופר ידוע, נשוי ועשיר בשם קמרון שנמצא מת בביתו באופן אכזרי למדי. מי שכל הממצאים מצביעים לכיוונה זו ויקטוריה פורד שהיתה מאהבת שלו, כל הממצאים הפורנזיים בזירת הרצח הצביעו עליה למרות שהיא טענה שהיא חפה מפשע. אבל ויקטוריה לא הצליחה להוכיח את חפותה שכן היא נהרגה במגדלי התאומים ב11.9 בניו יורק. לפני שהמטוס פוגע שולחת ויקטוריה הודעה לאחותה בה היא אומרת שהיא לא הרוצחת ומבקשת ממנה שתעזור לה לנקות את שמה.
עשרים שנה אחרי, בדיקות די אן איי ייחודיות מצליחות לשחזר את שרידיה וזהותה של אותה ויקטוריה פורד ובמקביל לכך אנחנו מתוודעים לאייברי מייסון, תחקירנית ומגישת תכנית פופולרית בשם "אירועים אמריקאיים".
אייברי מחפשת את התחקיר הבא שלה ונתקלת בסיפור הזה ונפגשת עם אחותה של ויקטוריה במטרה לחקור את הסיפור הזה ולבדוק האם ויקטוריה אכן חפה מפשע ומה זהות הרוצח.
במקביל לכך סודות מעברה של אייברי שאותם היא הסתירה ממנהלי הערוץ והתכנית צפים ועולים. הספר נע לכיוונים האלו והוא מעניין ומותח ונראה שדונלי מאוד מיומן בז'אנר בו הוא כותב.
עקב חוסר רצון לחשוף ספויילרים מספר מתח כזה אומר שאותי הוא עניין ובעיקר סיפק לי את הזמן הזה של השקט הנפשי שספר מתח מסוגו מאפשר לך.
אני חושב שחובבי הז'אנר יהנו ממנו, אני לא מחובבי הז'אנר אבל נהניתי ממנו כמו שאני נהנה מסדרת מתח. בסך הכל חביב מאוד ומהנה.
אחרי קריאת הספר הזה אפשר לשים דגש על שתי נקודות מעניינות. הנקודה הראשונה היא שקהל הקוראים צמא לפנטזיה יהודית ואולי זה סוד ההצלחה שלו.
הנקודה השניה היא שפנטזיה יהודית לא דומה לשום דבר אחר בספרות הפנטזיה ויש בה משהו מאוד פולקלוריסטי, כמעט אלף לילה ולילה שלנו או רמאינה בתרבות ההודית. השימוש בארמית בספר הזה והחיבור בין העולם המציאותי לעולמות השדים ושהוא מתרחש כאן ומחובר לתרבות היהודית היא חלק מהסיבות לכך שהצמא הזה הורווה והספר הצליח.
אבל הוא לא היה מצליח אם הכתיבה לא היתה טובה, מעניינת וסוחפת שכן נתקלתי כבר בספרים שניסו לחבר אותנו לפנטזיה מקומית או פולקלור מקומי שפחות הרשימו אותי וכאן יש ספר שהוא נגיש מאוד בעלילה ובדמיון ומתאים אפילו בעירבוב הזה בין עברית לארמית גם לבני נוער ולראיה, את הספר הזה לקחתי מהילד שלי בן ה16 שקיבל אותו במתנה ליומולדת מבן כיתתו.
עכשיו אני חייב להודות, את חלק מהשמות של השדים הכרתי אבל חלק גדול מהם שמעתי לראשונה והספר הזה גרם לי לתהות ולהבין שמה בעצם אני יודע על מיסטיקה יהודית ושווה לגגל ולחפש עוד קצת ולחקור ולקרוא כי העולם הזה, עולם המיסטיקה היהודית עמוס בדמויות אפלות ומרתקות וכן, יש לנו מה להציע בספרות הזו.
אז הספר מדבר על בת שירות דתיה בשם אופיר, בחורה שמחליטה לגנות מגילה עתיקה מהספריה הלאומית כדי "לראייתה" להציל את העולם ונכנסת להרפתקאה מסובכת ומסוכנת עם עולם השדים ועם אשמדאי והעולם הזה וההתרחשויות שלו שהם כאן והם מתרחשות במקומות שונים בארץ והעירוב הזה של דמיון עלילתי מרהיב עם כתיבה יפה ונגישה, יחד עם החיבור המקומי והזיהוי של המוכר לנו הוא זה שקונה את הקהל ומאפשר לו להתחבר לספר.
מורגש לי היטב שיהודית קגן עשתה מחקר על העולם המיסטי הזה והשדים שבו ובנתה אותו אחרי מחשבה רבה אבל הדמות של אופיר וגם הדמויות האנושיות האחרות בספר היו אמינות בעיני והעובדה שמדובר במן ספר התבגרות כי הדמויות צעירות יחסית מחבר אותו לבני נוער שגם ככה מחוברים לעולם הפנטזיה ומחפשים משהו מקומי להזדהות איתו כך שיש כאן מכל העולמות.
לסיכום אפשר לומר שמדובר בספר מרתק שחובבי פנטזיה יהנו ממנו אבל כתבו עליו כל כך הרבה כבר יחסית לספר מקור כך שכמה כבר אני יכול לחדש. ההצלחה שלו מובנת בעיני.
snirbooks 