המרוץ לתחתית / עמיר פלג
הוצאת גם וגם
337 עמודים

כחובב ספורט מושבע וכמי שעוקב אחרי התקשורת הספורטיבית כבר שנים, קשה לי להישאר אדיש כשעיתונאי כמו עמיר פלג, שידוע ביושרו ובנכונותו לומר את האמת בפנים, מחליט להניח את הקלפים על השולחן ולדבר על הריקבון שפשה בתקשורת הספורט הישראלית. פלג, שבמשך עשרות שנים היה חלק מהתחום הזה, לא מהסס לנקוב בשמות, לציין דוגמאות, ולפרק לחתיכות את המערכות שאמורות לדווח לנו על מה שקורה בעולם הספורט – אבל בפועל עוסקות בעיקר ביצירת מצגי שווא, בנפנוף בסקופים מפוברקים, ובמתן במה לאנשים שבינם לבין עיתונאות אין שום דבר משותף.

הספר מציג תמונה עגומה של הענף: מגישים חסרי מושג, שדרי רדיו שצועקים במקום לנתח, פרשנים שיורים אמירות שטחיות בלי טיפת הבנה מקצועית, ואינטרסים שמכתיבים את סדר היום הרבה יותר מאשר הרצון להביא לציבור מידע מהימן. מי שעקב אחרי כתבותיו של פלג לאורך השנים ימצא כאן את אותה השנינות, את אותה העין החדה שיודעת לזהות את הפייק ולחשוף את האמת שמסתתרת מאחוריו, רק שהפעם הכול מרוכז בספר אחד שמהווה מעין כתב אישום חמור על הדרך שבה התחום הזה הידרדר למקום שבו הוא נמצא היום.

פלג לא סתם מצביע על הבעיה – הוא מביא דוגמאות שמוכיחות עד כמה המצב הידרדר. מאנשי תקשורת ששוכחים מי משחק נגד מי בשידור חי ועד פרשנים שמכנים שחקנים בשמות הלא נכונים, הטעויות המביכות הפכו להיות עניין שבשגרה.

אבל מעבר לפן המקצועי, יש כאן גם סוגיה ערכית. פלג מדבר על חוסר האתיקה המשווע, על הבריתות הסמויות בין כתבים למקורבים, על כתבות מוזמנות, על עיתונאים שהופכים לדוברים בלי למצמץ, ועל הפיכת התקשורת לכלי שרת בידי בעלי אינטרסים. אלה דברים שכולנו יודעים ברמה כזו או אחרת, אבל לראות את זה פרוס בצורה כל כך מקיפה – זו חוויה מעוררת מחשבה, ובעיקר מעוררת דאגה.

הספר המרוץ לתחתית הוא קריאה חובה לכל מי שאוהב ספורט ולא פחות מכך – לכל מי שעדיין מאמין בכוחה של עיתונאות אמיתית. פלג כותב בסגנון חד, שנון, וללא פחד, בדיוק כמו בטוריו לאורך השנים. למרות הנושא הכבד, הקריאה קולחת ומרתקת, והשילוב בין אנקדוטות משעשעות לבין רגעים כמעט טראגיים בהתנהלות התקשורת הופך את הספר לחוויית קריאה מרתקת. עצוב לראות לאן הגענו, אבל לפחות יש מי שמוכן לומר את זה בקול רם. מומלץ בחום, גם אם זה לא ספר שיגרום לכם להרגיש גאווה גדולה בתקשורת הספורט שלנו.

מעבר לכך אני שמח לראות את ההתפתחות של הוצאת גם וגם, הוצאה שאני אישית מאוד אוהב ומקווה שימשיכו להוציא ספרות מעניינת ומעוררת מחשבה.

גלות / ג'וליה פרמנטו־צייזלר
הוצאת אחוזת בית
132 עמודים

ברומן הדוק ומדויק, ג'וליה פרמנטו־צייזלר מגישה לנו יצירה ספרותית שהיא בעת ובעונה אחת אינטימית ורחבה, חודרת לנפש הגיבור ומעלה שאלות מורכבות על צדק, זהות, וגלות – פיזית ונפשית. הספר נקרא בנשימה אחת, אך הוא מהדהד עוד זמן רב לאחר הקריאה, מותיר אותנו עם מחשבות על העולם שבו אנו חיים.

במרכז הספר עומד רובי ירושלמי, במאי קולנוע מוערך מתל אביב, שביום בהיר אחד מוצא את שמו מככב בכותרות, ולא מהסיבות שהתרגל אליהן. בעקבות חשיפות תקשורתיות על התנהלותו כלפי נשים לאורך השנים, הוא בוחר לברוח לדרום אמריקה, לעיירת חוף נידחת שמציעה לו מפלט, או לפחות כך הוא מקווה. אלא שהמציאות רודפת אותו – לא רק בדמות הכותרות שמתפרסמות בישראל אלא גם מתוך עולמו הפנימי, הזיכרונות, והמפגשים החדשים שמאלצים אותו להביט במראה.

לצדו של רובי ניצבת רומי הלר, דוגמנית ושחקנית בתחילת דרכה, שמערכת היחסים שלה איתו מסמלת את מערכת הכוחות בין היוצר למוזה, בין הוותיק לחדש, בין הגבר בעל ההשפעה לאישה שמנסה לפלס את דרכה. דמותה של רומי מורכבת: היא לא קורבן שקט, אך גם לא אוחזת בכל הכוח. היא נעה בין שאיפה לעצמאות לבין התלות הבלתי נמנעת במערכות הכוח של עולם התרבות. הקשר בינה לבין רובי שזור לכל אורך הרומן, והאופן שבו היא נבנית כדמות עצמאית, עם קול משלה, הופך את הספר לעוד יותר מרובד ומעורר מחשבה.

הכתיבה של פרמנטו־צייזלר חדה ומפוכחת, אך בה בעת מלאת חמלה. אין כאן האשמות חד־משמעיות או ציור שטוח של דמויות כטובות ורעות – אלא חקירה מורכבת של אדם שאולי חשב שהוא בשליטה, אך מגלה עד כמה חייו התנהלו מתוך אשליה. הספר עוסק גם בזיכרון הקולקטיבי והאישי, בשאלה האם ניתן לברוח מעברו של אדם, ומה קורה כשאין לאן לחזור.

אחד הדברים המרשימים ביותר בכתיבה של פרמנטו־צייזלר הוא הדיוק – גם בסגנון שלה וגם במבנה הרומן. אין כאן מילה מיותרת, והעלילה נעה קדימה בקצב חד, בלי לאבד עומק או רגש. הדיאלוגים טבעיים, התיאורים קולנועיים כמעט, והרגשות שמציפים את הדמויות נמסרים בכנות כובשת.

מעבר להיותו רומן אישי ופסיכולוגי, גלות הוא גם רומן חברתי. הוא בוחן את העולם שלאחר עידן ה-MeToo מנקודת מבט לא שגרתית ומעלה שאלות שיישארו פתוחות. לא מדובר בניסיון להכשיר מעשים או להקל על השיפוט, אלא דווקא בהזמנה לחשוב – על כוח, על חרטה, על האפשרות לתיקון, אם בכלל.

הרומן/ נובלה החד הזה הוא מסוג הספרים שמעוררים שאלות רבות אצל הקורא וככזה אהבתי אותו מאוד, שקעתי לתוכו ונהניתי מאוד מקריאתו.
זו לא קריאה קלה בהכרח אך היא קריאה נוקבת וחשובה ובעיקר, מאוד מעניינת.

מומלץ.

כאב במסווה אותיות / תומר קליין
הוצאת קתרזיס
68 עמודים

תומר קליין הוא כבר משורר עם מרחק לא קטן של כתיבת שירים וספרים וזהו ספר שיריו החמישיועבורי הראשון שאני קורא.
החוויה מקריאת ספרו של קליין היא חוויה של כניסה לנפש המשורר וכמו השם של הספר הוא עוסק בכאב והתמודדות עם משברים וקשיים במובנים רבים ובכתיבה חודרת ועוצמתית.

תומר קליין לא מתייפייף בכתיבה שלו, השירה שלו נוגעת ולא תמיד נוחה וגם לא תמיד קלה לקריאה.
גם לא בכתיבה שלה וגם לא בתוכן שלה.
השירה של תומר אינה מתייפייפת ואינה מבקשת להקהות את עוצמת החוויה, אלא להציג אותה כפי שהיא – גולמית, חדה וכנה.

כולנו מתמודדים עם כאב וקושי ודווקא בגלל זה הספר של קליין יכול לגעת בכל אחד ואחת מאיתנו, הכתיבה שלו היא אישית ובאה לתאר חוויות שלו אבל אני מוצא אותה קולקטיבית, אני מוצא אותה נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו וכולנו יכולים למצוא בשיר זה או אחר איזה חיבור רגשי חזק.

הפעם פחות הבנתי את הכריכה, בדרך כלל אני מנסה להתייחס אליה ולנסות לחבר את בחירת הדימוי בכריכה לנושאי הספר וכאן הפאטרן של הציפורים פחות התחבר אלי אם כי זו כריכה יפה ומעניינת אבל מבחינה רעיונית לתוכן הספר פחות הבנתי את החיבור.

למרות שהספר עוסק בכאב, אין בו ייאוש מוחלט. קליין משאיר מקום לשבריר של אור, ולו רק בעצם הכתיבה עצמה – היכולת להפוך חוויה כואבת לטקסט פיוטי היא עצמה אקט של תקווה. הקורא אינו רק צופה מן הצד אלא מוצא עצמו מהדהד את התחושות, מזהה רגעים מחייו שלו בתוך המילים.

---

פעמוני עכסן
הוכשתי על ידי המילים,
זעמן נשך בי ניב.
רעל יוד חדר לבשרי,
נטף בי ערש אותיות
אשר צמחו בי כקיסוס.
זר לראשי.
פעמוני עכסן דנדנו
את פעימות המשפטים,
שטפטפו אל
כישור המשקלים
הסובב עצמותי בפלך.
טבולות ידי במרקחת מעשים,
ננשכו, סימני שיניים רועדות,
עד שהפכו אצבעותי לציפורני ארס.
פעמוני עכסן הדהדו
את פעימות המשפטים
שטפטפו ממני.

הליווי / רנה דה סקאטי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מצרפתית: יורי מירון

אין הרבה חוויות קשות כמו ליווי אדם אל מותו.
הייתי במקום הזה כשליוויתי את אבא שלי בבית החולים, זוכר שציירתי אותו כשהוא היה לא במיטבו על מיטת חוליו וזוכר שהציורים שיקפו לי את הסבל והכאב בגסיסה האיטית.

הליווי הוא ספר שלא מפחד להתקרב, להתבונן, לגעת במקום הכי רגיש—האובדן. רנה דה סקאטי כותב בכנות כואבת אך מאופקת על ליווי של חבר קרוב אל סוף חייו, והוא עושה זאת בלי ליפול לקלישאות של אבל ודמעות.

הספר הזה הוא הרבה יותר מתיעוד של פרידה. הוא מבט אינטימי על מערכת יחסים, על הדרך שבה מחלה גוזלת מאיתנו את היכולת לתקשר, אבל גם על האופן שבו חברות אמיתית ממשיכה להתקיים גם בתוך השבריריות הזו. דה סקאטי לא רק מתאר את החוויה—הוא מנתח אותה, חושב עליה, מציב אותה בתוך הקשר רחב יותר של זיכרון, ספרות ומשמעות.

לסגנון של דה סקאטי יש משהו עדין ומדויק, כמעט מהוסס, כמו אדם שמנסה למצוא את המילים הנכונות למשהו שאין לו מילים. הוא לא נסחף לרגשנות מוגזמת, אלא שומר על איפוק שמעניק לספר עוצמה משלו. אין כאן דרמות גדולות, רק רגעים קטנים של הבנה, של מבט שמוחלף, של שתיקה שמספרת הכול.

למרות הנושא הכבד, הקריאה לא מעיקה. להפך—הספר קצר יחסית, ולמרות שהוא מטפל בחומרים רגשיים טעונים, הוא לא מבקש להכביד על הקורא, אלא לשתף אותו בתהליך כמעט פילוסופי של הבנה וקבלה.

למרות המינימליזם של הספר הוא מצליח להכיל עולם ומלואו של רגשות ושל כציבה אינטימית וחיבור אישי בין בני אדם.
דווקא המינימליזם הזה מצליח לגעת ברגש של הקורא ואת זה אהבתי.

אבל יותר מהכול, זהו ספר על נוכחות. על איך להיות שם, איך להישאר לצד מישהו גם כשהוא הולך ונעלם. זו חוויה אוניברסלית, כי בסופו של דבר, כולנו נעמוד במקום הזה—אם כמלווים, אם כנעזבים. הספר הזה מזכיר לנו כמה זה חשוב להיות שם, באמת.

אחרית הדבר של המחבר היא מרגשת וחשובה
הנושא של המודעות לאיידס שבתקופה עליה מספר דה סקאטי היא תקופת בורות ודיעות קדומות שהשפיעה רבות על התמותה מהמחלה והרתיעה של אנשים מהחולים בה. השיח שמעלה הספר הוא חשוב מעבר לליווי עצמו אלא למקום של מודעות בכל מה שקשור לידע על המחלה וליחס אל חוליה.

לא ספר קל, אבל ספר חשוב.

חיים מת / דקל אייזן
הוצאת ספרי ניב
570 עמודים
חיים מת שכתב דקל אייזן הוא מסוג הספרים שמפתיעים אותך. במבט ראשון, נדמה שזהו עוד סיפור על התמודדות עם אובדן, אך ככל שמתקדמים בקריאה מתגלה עומק אחר—סיפור על זיכרון, חברות, החמצה, והכוח של היצירה לשנות מציאות. למרות הנושא הכבד, הכתיבה קלילה, קולחת ומהנה, והספר נקרא כמעט בלי שמרגישים, כמו סרט טוב שלא רוצים שייגמר. ניכר שהוא נכתב באהבה ותשוקה אמיתית, והתוצאה היא רומן שנקרא בהנאה רבה, למרות אורכו.
העלילה מתמקדת בבני, במאי קולנוע שמתבקש ליצור סרט הנצחה לחיים, חבר ילדות שנפל במלחמת לבנון השנייה. הבקשה מגיעה מאמו של חיים, אריאלה שלף, שמקווה שהסרט ישאיר אחריו זיכרון משמעותי. אלא שלבני יש היסטוריה מורכבת עם חיים—חברותם ידעה עליות ומורדות, ולא תמיד הייתה מושלמת כפי שנראה כלפי חוץ. נוסף לכך, הוא התמודדויות אחרות בחייו מה שלא עושה את זה קל יותר. העבודה על הסרט הופכת למסע אישי שבו בני נאלץ לבחון מחדש את העבר, את הבחירות שעשה, ואת החבורה שהייתה פעם בלתי נפרדת והתפרקה עם השנים.
אחד הדברים הבולטים בספר הוא הדרך שבה דקל אייזן כותב דיאלוגים. הם חדים, מציאותיים, מלאי הומור וציניות, ומשקפים בצורה אותנטית את הדינמיקה בין דמויות שהיו פעם חברים קרובים אך התרחקו. הוא מצליח להעביר את התחושה של מפגשים מחודשים עם אנשים מהעבר—החום, המבוכה, ההתרגשות וגם המטענים הישנים שצפים על פני השטח.
מעבר לסיפור האישי של בני, הספר עוסק גם בזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה. איך אנחנו מנציחים את אלו שאינם? האם דמותם האמיתית נשמרת, או שאנחנו בונים סביבם נרטיב שמשרת את מי שנותר? דרך הדילמות של בני כבמאי, הספר מציב שאלות על הדרך שבה אנחנו בוחרים לזכור את אלו שאיבדנו.
כמי שגר בפתח תקווה, אני תמיד אוהב לקרוא ספרים שיש להם חיבור לעיר הזו , אבל מעבר לפרובינציאליות בסוף מדובר בספר מהנה למדי.
לא צריך להבהל מעובי הספר, הוא אמנם עב כרס יחסית אבל הוא זורם מאוד, קליל באופן יחסי לנושא בו הוא עוסק ומהנה במידה רבה..
בסופו של דבר, זהו רומן שמתמודד עם נושאים עמוקים כמו אובדן, חברוּת ומשמעות החיים, אך עושה זאת בגישה קלילה, נגישה ואינטליגנטית.
חמוד ומהנה.

הקרב על המערב / דגלאס מאריי
הוצאת שיבולת
304 עמודים
מאנגלית: ענבל אלוני

דאגלס מאריי הוא כותב חד ומנומק, גם אם לא תמיד אני מסכים עם כל מה שהוא אומר. הספר הזה, הקרב על המערב, מתמקד בנקודה מעניינת – איך התרבות המערבית, שבעבר הייתה מקור לגאווה, הפכה למטרה קבועה לביקורת ולביטול. מאריי טוען שיש תהליך מתמשך של הרס עצמי במערב, שבו אנחנו לא רק מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמנו, אלא עושים זאת באופן כמעט בלעדי, תוך התעלמות מההיסטוריה של עמים אחרים.

הספר כתוב בצורה חדה וברורה, עם לא מעט דוגמאות שממחישות את הרעיון שמאריי מנסה להעביר. הוא מצביע על כך שהתמקדות היתר בעוולות העבר של המערב (כמו קולוניאליזם ועבדות) הופכת לכלי לניגוח ולא לדיון מאוזן, ושבסופו של דבר, במקום ללמוד מהעבר ולהמשיך הלאה, החברה המערבית עסוקה בהלקאה עצמית מתמדת.

אני חושב שיש משהו נכון בטענות שלו. אכן, לפעמים הביקורת נגד המערב נוטה להיות חד-צדדית, ולשכוח שהרעיונות של חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם צמחו כאן. מצד שני, העולם לא קופא על שמריו, והיסטוריה היא לא דבר מקובע. זה נכון שהמערב תרם רבות לעולם, אבל זה לא אומר שאסור לנו לשים דגש גם על השינויים החברתיים והאתגרים החדשים. העולם של היום שונה מהעולם שבו נכתבו ספרי ההיסטוריה שמאריי מתייחס אליהם, וצריך גם להסתכל קדימה, לא רק להגן על העבר.

בסופו של דבר, הקרב על המערב הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה, במיוחד למי שמתעניין בשיח התרבותי והפוליטי של התקופה. הוא כתוב היטב, מלא באנרגיה ובטיעונים חדים, אבל לטעמי, הוא גם קצת חד-ממדי. הייתי שמח לראות בו יותר מקום להכרה בכך שהעולם מורכב, ושהביקורת על המערב היא לא בהכרח התקפה, אלא לפעמים גם ניסיון לתקן ולהשתפר..

כיבוי אורות / דיוויד קופ
הוצאת כנרת זמורה
315 עמודים
מאנגלית: אמנון כץ

כיבוי אורות הוא רומן מתח אפוקליפטי מעניין מאוד שכתוב היטב ובהחלט נתן לי כמה שעות של שקיעה בספר שעוסק בנושא מעניין מאוד איך האנושות מתמודדת עם אסון טכנולוגי שמוביל לקריסה מוחלטת של הסדר החברתי.
קופ, תסריטאי מוכשר (הידוע בזכות עבודתו על פארק היורה ו-משימה בלתי אפשרית), משלב כתיבה קצבית עם עומק רגשי, ויוצר סיפור מרתק שמזכיר עד כמה אנו תלויים במערכות טכנולוגיות מתוחכמות.
העלילה מתמקדת באוברי וילר, אישה פרברית שחייה כבר נמצאים במשבר אישי, כאשר היא מוצאת את עצמה לפתע מתמודדת עם קטסטרופה עולמית. סערה סולארית בעוצמה חסרת תקדים משביתה את רשת החשמל ברחבי העולם, מה שמוביל לקריסת התשתיות ולמציאות כאוטית. אוברי, שבדיוק נפרדה מבעלה הבעייתי ונשארה לגדל את בנה המתבגר לבדה, נאלצת להסתגל במהירות לעולם שבו חוקי המשחק משתנים לחלוטין.
במקביל, הספר עוקב גם אחר אחיה של אוברי, תעשיין עשיר בשם תום, שהכין לעצמו מקלט משוכלל מבעוד מועד. בעוד שאוברי נאבקת לשרוד בסביבה עירונית שבה האנרכיה משתלטת, תום מנסה ליישם את רעיונותיו על הישרדות ברמה הגבוהה ביותר. המתח בין שתי הגישות – ההישרדות הקשוחה של אוברי מול ההכנה המדוקדקת של תום – הוא אחד האלמנטים המעניינים בספר.
הספר בוחן לא רק את ההשלכות הפיזיות של הפסקת החשמל, אלא גם את הדינמיקות החברתיות והאנושיות שמתפתחות בעקבותיה. קופ מיטיב לתאר את הדרך שבה אנשים מגיבים לשינוי קיצוני – חלקם משתפים פעולה ומגלים אנושיות, בעוד אחרים מנצלים את המצב לכוח ושליטה. העלילה שומרת על קצב מהיר, עם רגעים של מתח גבוה לצד רגעים אינטימיים שבהם הדמויות חושפות את עומקן הרגשי.

אחד הפחדים הגדולים של בני האדם הוא היעדר תקשורת וחשיכה והספר מעביר את התחושות האלו היטב בכתיבה המעניינת של קופ, הספר זורם, קריא ומותח.
מומלץ..

אחרי ההלוויה / אגתה כריסטי
הוצאת עם עובד
328 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

עוד ספר בסדרת הרקול פוארו. נחמד שעם עובד ממשיכים בסדרה הזו וממשיכים בפורמט הקטן ובעיצוב האחיד שיוצר ספריית אגתה כריסטי קטנה בבית למי שדואג לשמור את כל הספרים ולאגד אותם ביחד.
ואם נתייחס לתוכן של הספר ופחות לעיצוב הנהדר אז גם הספר הזה מתאפיין במוטיבים הרגילים של סיפורי הבילוש של כריסטי כאשר יש רצח מסתורי שדורש פתרון והרקול פוארו נזעק או נמצא באיזור כדי לנסות לפענח את התעלומה, והפורמט הזה עובד לא רק כי הוא טוב ולא רק כי אגתה יודעת לכתוב, אלא גם כי זה משמר את המתח עד הסוף ולכן זה מצליח.

הסיפור מתחיל בהלווייתו של ריצ'רד אברנטי, אדם עשיר שהותיר אחריו עושר רב. בני משפחתו מתכנסים לאחר ההלוויה לקריאת הצוואה. בעוד כולם מופתעים מסכומי הירושה שיקבלו, קרובה אחת של המנוח, קורנליה "קורה" לנסקנגרין, פולטת כבדרך אגב:
"אבל ברור שהוא נרצח, נכון?"
האמירה שלה מטילה סערה בקרב בני המשפחה, אך כולם מסיקים כי מדובר במשהו שנאמר בחוסר רגישות או מתוך טעות. למחרת, קורה נרצחת באכזריות בביתה במכת גרזן. הרצח שלה מעורר חשדות חדשים: האם היא נרצחה כדי להשתיק אותה? האם צדקה בכך שריצ'רד אברנטי לא מת מוות טבעי, אלא נרצח?

כמו כל סיפור טוב של כריסטי גם כאן לכולם יש מניע והוא קורא להרקול פוארו לפתור את התעלומה.
וכמו כל סיפור טוב של כריסטי אז גם כאן יש את המתח והסקרנות מי רצח ולמה?
וזה עובד.
אוהבי אגתה כריסטי יהנו ואוהבי מתח ובילוש גם כן ובכלל זהו אחלה ספר ליום גשום מתחת לשמיכה, אסקפיזם במיטבו.

קוקושקה / שרית אלקון
הוצאת פטל
319 עמודים

לספר הזה יש פורמט מעניין, גם בכריכה המיוחדת שלו עם הציור הנפלא הזה של שירה זכים.
מן ציור שגם בחיתוך שלו על הכריכה וגם במבע של הנערה גורם לך להסתקרן.
והוא במידה רבה מביע בצורה מעניינת ונכונה את המתרחש בספר.

ואז הקורא צולל פנימה, אל תוך העלילה ומגלה דרכה את ישראל דרך נקודת מבטן של נערות, חברות, כל אחת באה ממקום אחר, כל אחת מנסה להשתלב בדרכה, בעיר, בישראל, בבית הספר והתוצאה היא רומן התבגרות מרתק מאוד, עשיר מאוד ששרית אלקון רוקחת לנו בצורה מעוררת השראה.

התקופה היא שנות השמונים, שכונת עולים
יש לנו את נטליה, בת להורים עולים מרוסיה, אבא רודף נשים שמעריץ את הרב כהנא.
נטליה מחפשת את מקומה בעולם ומנסה להתמודד עם הלחצים המשפחתיים והחברתיים שמופעלים עליה.

יש לנו את בטי.
בת למשפחה גרוזינית מסורתית שהוריה מחפשים עבורה שידוך עוד לפני שתסיים את לימודיה והיא מגלמת במידה רבה את הנערה הזו שחיה בין ישראל התרבותית והמודרנית למסורת המשפחתית המיושנת.

ויש את אמיליה, ילדה שהגיעה מארגנטינה אך נותרת מנותקת מאימה ואחיה.
היא יפה ומושכת תשומת לב אך נאבקת בקשיי התאקלמות, תחושת זרות וחיפוש אחר זהות.

אנחנו עוקבים אחר הנערות לתקופה מאוד מרתקת גם בחייהן האישיים וגם באירועים המתרחשים בישראל באותה התקופה, השינוי שישראל עוברת והאירועים הטראומטיים הן חלק מהנוף הסיפורי.
אלקון מצליחה להכניס את הקורא לעולמן הפנימי של הנערות, להתבגרות שלהן, למה שקורה בבית וגם ההורים נבנים טוב כדמויות בספר.
העולם של שנות השמונים והתשעים בישראל נבנה היטב והספר נכתב ברגישות רבה מאוד.

הנערות מייצגות את ישראל המשתנה, הן מייצגות את הריבוי שיש כאן כמדינת מהגרים יהודית והסיפור שלהן הוא סיפורה של ישראל ולכן השילוב הזה של התקופה בה בחרה המחברת לשים את הדמויות היא בעלת משמעות אך מכיוון שישראל היא מדינה שאירועים מתרחשים בה כל הזמן והעלייה מתרחשת בה כל הזמן אז הסיפור היה יכול להיות ממוקם שכל ציר זמן עכשוי של ההתנגשות הזו בין תרבות מבית למדינה מזרח תיכונית שנאבקת על קיומה.

ספר מרתק שכתוב היטב ונוגע בעצבים החשופים של מדינה מתפתחת והתבגרות נשית בישראל ובעיקר חברות עמוקה ואמיתית.
מומלץ.

ארץ השממה / ת"ס אליוט
הוצאת אשמורת
78 עמודים
תרגם: ערן צלגוב

איך מתייחסים ליצירה שנותחה שוב ושוב ושוב במשך מאה שנים
יצירה חשובה ומעניינת שאפשר לחזור אליה ולקלף את השכבות ממנה כמו בצל.
אני לא מבקר שירה ולא הייתי, אני קורא מן המניין שאוהב טקסטים מורכבים ואוהב לחוות ספרות טובה ולנסות לפענח אותה ולרגע כשאני קורא את הפואמה ולמה היא מתייחסת ומתבונן על המציאות העכשוית כאן בישראל אני מבין שהאנושות כמו שמציג אותה אליוט בפואמה הזו מתאימה לכל תקופה של אומה במשבר, של אנשים תלושים, שחיים במציאות קיומית כואבת.

הרי הפואמה הזו שנכתבה לאחר מלחמה העולם הראשונה מציגה אומה שיש בה אובדן וייאוש, מחשבה ותהייה לגבי עתידה של הציוויליזציה המערבית לנוכח הכאוס הגדול והנסיונות לשקם את מה שנשבר.
ואז אנחנו חוזרים למצב בו אנחנו נמצאים להתעצמות כוחות רעים, לקרע מבפנים, לשבר ולחורבן ואנחנו מבינים שהפואמה הזו היתה רלוונטית מאז ומתמיד.

לא קראתי תרגומים אחרים של הפואמה הזו וזו הפעם הראשונה שאני קורא אותה ולכן לא יכול להתייחס למה שתורגם בעבר אבל נראה שהתרגום החדש משלב היטב בין הכתיבה של אליוט לבין החיבור לעברית של היום וצלגוב שהוא משורר בחסד יודע להבין ניואנסים בטקסט ולחבר אותם לרלוונטיות של ימינו.

לתחושתי זו פואמה שאפשר לחזור אליה שוב ושוב ולגלות עוד רבדים בנפש האדם, בתחושת האובדן והמשבר הקיומי וטוב תמיד שיש תרגום עדכני ליצירה חשובה כזו.

לארץ השממה נוספה פואמה נוספת קצרה יותר אך עם חיבור ישיר מבחינה רעיונית לארץ השממה "הגברים החלולים"
פואמה קצרה וממוקדת שעוסקת בנושאים האלו של דמויות חסרות זהות שמסתובבים תלושים בעולם המנוכר הזה.

מָהֵם הַשָּׁרָשִׁים הַנֶּאֱחָזִים, מָה הָעֲנָפִים הַצּוֹמְחִים
מִתּוֹךְ עִי חֳרָבוֹת זֶה? בֶּן אָדָם,
לֹא תּוּכַל לוֹמַר, לְשַׁעֵר, שֶׁכֵּן יָדַעְתָּ רַק
תֵּל צְלָמִים שְׁבוּרִים, שָׁם מַכָּה הַשֶּׁמֶשׁ,
וְהָעֵץ הַמֵּת אֵינוֹ נוֹתֵן מַחֲסֶה, וְהַצְּרָצַר – רְוָחָה,
וְהָאֶבֶן הַיְּבֵשָׁה – צְלִיל שֶׁל מַיִם, רַק
צֵל תַּחַת סֶלַע אָדֹם זֶה
(בּוֹא בְּצֵל סֶלַע אָדֹם זֶה)
וְאַרְאֶה לְךָ מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה, הֵן
מִצִּלְּךָ הַפּוֹסֵעַ אַחֲרֶיךָ בַּבֹּקֶר
וְהֵן מִצִּלְּךָ הַקָּם מוּלְךָ בָּעֶרֶב,
אַרְאֶה לְךָ חֲרָדָה בְּחֹפֶן אָבָק.
(מתוך ארץ השממה)

חשוב לקרוא, כדאי לקרוא.