הפרדס / לארי טרמבלה
הוצאת תמיר סנדיק
166 עמודים
מצרפתית: רוני אפרת
אומר זאת כך.
הפרדס זה הספר הכי טוב שיצא עד כה מהוצאת תמיר סנדיק..
הוא לא רק הכי טוב הוא למעשה אחד הספרים הכי חשובים שיצאו לאחרונה ולטעמי הוא ספר חובה לקורא הישראלי, לא פחות.
הפרדס הוא ספר מאוד פוליטי אבל הוא נטול זמן או מקום והמחבר עשה בחכמה כאשר לא הגדיר זמן ומקום ונתן לנו לראות את הסיטואציה כאילו היא יכולה להתרחש איפה שרק נדמיין.
מה שהוא כן עשה לטעמי זה שהשמות של שני הילדים עזיז ואמד שהם בהחלט עם קונוטציה מוסלמית זורקים אותנו לאקטואליה הנוכחית שזה האסלאם הרדיקלי מול שאר העולם.
אי אפשר להתעלם מכך שבחירת השמות השליכה לפחות אותי למקום הזה ולסכסוך הזה.

אמד ועזיז הם שני אחים תאומים בני תשע שגרים עם משפחתם סמוך לפרדס במקום לא נודע בזמן לא נודע.
בתחילת הסיפור אנחנו מגלים שעזיז לאחר ביקור בבית החולים התגלה כסובל ממחלה

קשה ואין לו זמן רב לחיות.
במקום מגוריהם אין בית ספר, ולכן האם מלמדת את שני הילדים במטבח ביתם.
מציאות חייהם משתנה מקצה אל קצה כאשר באחת ההפגזות נהרגים הסבא והסבתא.
לאחר אירוע טרגי זה מגיע על ביתם איש בשם סולאייד.
אותו סולאייד פונה אל ההורים בבקשה לעזור לו לנקום את נקמת הסבים ושאר הרוגי העימות בכך שאחד הילדים ישא על גופו חגורת נפץ יכנס אל תוך מחסן הנשק בבסיס האויב לא רחוק משם ועקב כך גם ישלם בחייו.
מי מהאחים יעשה זאת אם בכלל ומה יקרה בהמשך אני לא אספר לכם אני רק אומר לכם שהספר הזה לא ישאיר אתכם אדישים.
הפרדס הוא ספר מצד אחד צנוע, הוא בא לתאר לנו סיטואציה מנקודת מבט שרובנו מעדיפים בדרך כלל לא לראות.
הוא בא לגרום לנו לחשוב ולשאול שאלות.
שאלות קיומיות, שאלות מוסריות, שאלות חברתיות ושאלות ערכיות.
אבל אדם שלא יוצא אחרי קריאת ספר זה עם סימני שאלה הוא מבחינתי אדם שבחר במודע לאטום את ליבו ואת אוזניו.
הפרדס הוא לא מסוג הספרים שמשאירים קורא איכותי וקשוב באמת לטקסט אדיש.
הוא הופך קרביים והוא מטלטל.
אנחנו זקוקים לספרים כאלו, אנחנו זקוקים לספרים שגורמים לנו לחשוב על עולם שבו ילדים משלמים מחיר, על החלטות קשות על חינוך ועל ערכיות ומוסר בעולם שבו אין מוסר אלא רק הקרבה וכאב.
שום דבר לא קרה בספר הזה כמו שחשבתי שיקרה ולמרות שקריאתו לא היתה ארוכה כי זו נובלה קצרה ההדהוד שלו בראשי לא נותן מנוח הרבה אחרי שסיימתי אותו.
אנשים שסקרו אותו לפני אמרו שספר זה צריך להילמד בשיעורי ספרות ובשיעורי אזרחות ואני מסכים מאוד.
זהו ספר שכל אזרח צריך לקרוא, ערבי או יהודי.
זהו ספר פוליטי אנטי מלחמתי עם אמירה חזקה על מעורבות ילדים בסכסוך והוא נחוץ לאנשים על מנת שיבינו את הכאב הטמון במעורבות זו.
זהו ספר חובה ואני לא אומר זאת על ספרים רבים.
אל תחמיצו.

פרשת הקישון צלול ועכור / סמדר בן אשר
275 עמודים
הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופת, סדרת קו אדום

פרשת הקישון וועדת שמגר היתה אחת הפרשות העגומות ומעוררות המחלוקת בקרב החברה הישראלית.
שנים על גבי שנים צללו בקישון המזוהם לוחמי השייטת, הרבה מהם חלו שנים לאחר מכן בסרטן וחלקם נפטרו מהמחלה הקשה.
לאחר שנחשפה הפרשה הוקמה ועדת שמגר בראשותו של השופט מאיר שמגר לבדוק האם יש קשר סיבתי בין הזיהום בנחל הקישון לבין ריבוי החולים בסרטן בקרב לוחמי השייטת.
הספר הזה של המחברת מדבר על הפרשה הזו ומביא כמה נקודות מבט חשובות.
למעשה הספר הזה הוא מסע שעברה כותבת הספר.
מסע שמביא את נקודת המבט האישי שלה כבת זוג ללוחם שייטת שחלה במחלה הקשה וההתמודדות על ההשלכות של המחלה הארורה עבורה ועבור משפחתה, ומצד שני זהו סיפורה של החברה הישראלית, סיפור של ערכים, של לקיחת אחריות.
כל אחד מאיתנו כהורה מרגיש ששליחת הילד או הבעל או ההורה לצבא מגובה בתחושה שיש לנו על מי לסמוך לא רק במובן של מי יגן עלינו אלא גם במובן שאנחנו סומכים על המערכת שתדאג לאדם הקרוב לנו, שלא תסכן את חייו ביודעין.
מה שהופך את הספר הזה לספר חשוב ומעניין זה נקודות המבט הרבות והחשובות שסמדר מביאה, המעקב אחר התפתחות הדיונים בוועדת שמגר והכתיבה הכנה של הסופרת שמשלבת בתוכה המון ידע מקצועי והמון רגש כשמדובר בסיפור האישי שלה.
השילוב של המקום האישי והחשיפה הכנה של סמדר בן אשר שנותנת לנו להיכנס לתוך חייה בפרשה נותנת לספר את הנפח שהופך אותו ממעקב אחר פרשה ומספר עיון שמתאר אירוע לספר עמוק ומשמעותי.
הספר מחולק לכמה חלקים.חשובים ואגע בכמה מהם בקצרה.
החלק הראשון מתאר את מאבק לוחמי השייטת ומעקב אחר הפרשה, מעקב אחר דמויות מפתח בפרשה, עדויות של לוחמי השייטת ומפקדי חיל הי ותיאור המעקב אחרי המלחמה של לוחמי השייטת להכיר באסונם ולתת להם את המגיע להם, ובעיקר צדק.

"האמון המוחלט מסנוור או מעוור. ברגע שאדם חווה את המצב ככזה שאין בו בחירה, הוא מפסיק לשקול את מעשיו.
הלוחמים מפנימים תרבות קבוצה שבה "אין שום אופציה" פרט לקבלת ההוראות מלמעלה.
על במת ועדת החקירה הם אינם מצליחים להסביר אפילו לעצמם איך צללו בקישון מלבד ההכרה העמוקה בעקרון הציות."
עמ' 59

חלק חשוב מאוד בפרק זה מיועד למאיר שמגר
דמותו אישיותו והתנהלותו כיו"ר הועדה.
אין ספק שאישיותו והתנהלותו של שמגר בועדה זוכה כאן לפרגון רב.

החלק השני בספר מדבר על ההורים, התמודדות המשפחות, ההשפעות שלהם על הועדה וגם כאן הסיפור האישי לוקח חלק חשוב ומוסיף לסיפור את המימד החשוב כל כך שהופך אותו לאישי ומרגש.
אחד הדברים שמאפיינים את לוחמי השייטת זה הסודיות ביחידה כזו והידיעה של הורים שכשהבן חוזר הביתה הם לא יודעים כמעט כלום על הפעילויות של הבן הלוחם.
מבחינתי חלק זה חשוב מאוד כי הוא נוגע במקום שקשור לכולנו כמשפחות לחיילים והיכולת שלנו להתמודד עם טרגדיות, ועם ההשלכות של שליחת קרוב משפחה לצבא על אחת כמה וכמה ביחידות סודיות.
החלק השלישי והחשוב בעיני מדבר על הדייגים
לצערנו גם דייגים חלו בסרטן כתוצאה מזיהום הקישון רק שאצלם הסיפור הוא שונה גם מתוקף מעמדם החברתי בשונה ממעמד לוחמי השייטת.
חוסר היכולת שלם ליצור לובי תקשורתי עבור מאבקם חוסר ההתעניינות של החברה במאבקם ועוד.

"איש איש וסיפור חייו, תקוותיו, הצלחותיו, עבודתו הקשה ומחלתו.
נכון הם עשו זאת לפרנסתם. לא מדינת ישראל שלחה אותם לשם, אלא מצוקת הפרנסה והצורך להתמודד עימה ואולי גם אהבת המקצוע.
כדייגים שיוצאים אל הים הם הכירו את סכנות הטבע, את הסערות, את המערבולות ואת הזרמים המסוכנים.
על הקשר בין מי הקישון למחלת הסרטן הם לא ידעו."
עמ' 189

אפשר לכתוב על הספר הזה עוד הרבה אך זה ידרוש מאמר נוסף בפני עצמו.
אני חושב שזהו ספר חשוב מאוד ולא קל לקריאה.
הוא דורש התמסרות ורצון להיכנס לפרטים ולהבין לעומק.
הסיפור האישי והקולקטיבי שזורים ביחד כאן ונוגעים בכל אחד מאיתנו ובכל מי שחשוב לו להבין קצת יותר את החברה הישראלית, את המעמדות שבה ואת החיבור שלנו למקום של לקיחת אחריות כלפי מי שאנחנו נותנים בידיים בוטחות ובאמונה שלמה את הילדים/הורים/ בני זוג.
אני אסיים בציטוט שהיה נראה לי רלוונטי מאוד
לכו לקרוא את הספר.

"המקום שרגלינו דורכות עליו בנוי כלוחות טקטוניים המחוברים ביניהם.
תזוזה של אחד מהם יוצרת חיכוך וחלץ חזק של אנרגיה השואפת להשתחרר, ומבעד לסדקים נחשפים תהומות ומעמקים.
זעזועים אלה בשכבות הפנימיות של הקרקע יוצרים גלים ססמיים המרעידים את האדמה בעודם מתפשטים מן המוקד ומתרחבים למעגלים ההולכים ומתרחקים ממנה.
לא תמיד הלבה פורצת ממעמקים: לעתים הגלים נעים על פני האדמה ונחלשים, אולם לעיתים מהירותם הולכת וגדלה, ובדרכם הם מנערים בכוח ובעוצמה את כל מה שעומד דרכם, נותן אשליה כקבוע במרחב.
גם החברה הישראלית בנויה כלוחות טקטוניים של נרטיבים לאומיים, אמונות משותפות, קבוצות חברתיות, מדיניות ציבורית, יחסי צבא ומדינה, חוק ומשפט, כלכלה ותקשורת.
תזוזה של לוח אחד יוצרת חיכוך המרעיד את הקרקע, ואחריו באים גלים-גלים: מהם מנפצים ומזעזעים את מה שהיה, ומהם נחלשים ונשארים כזיכרון הסטורי של התרחשות שהסתיימה."

בדידות מזהרת / עמיחי שלו
הוצאת עם עובד
236 עמודים

בדידות מזהרת הוא ספר על שולי החברה, הוא ספר שמדבר על אנשים ועל קשיי ההגירה.
הספר מדבר ומתאר את הקשיים שחווים עולים מחבר העמים שלא מוצאים את מקומם אבל לטעמי באותה המידה אפשר להשליך זאת לכל עיר באירופה או בעולם בהם אנשים שבאים ממקום אחר ומתרבות אחרת נאלצים להתמודד עם משברים, קשיים חברתיים, הלם תרבות וקושי תעסוקתי.
החיים של ארקדי וחיים הם חיים בשוליים של החברה.
אפילו במקום עבודתם במלון השלום הם נבלעים ונכנסים מהכניסה האחורית, לא מתערבבים עם האורחים לא מוצאים את מקומם.
העבודה במלון היא סוג של בבואה חברתית.
מבחינתם להיות שקופים בחיים, להיות לא מקובלים, לא מחוברים לתרבות ולסגנון החיים ולרב תרבותיות כאן היא ברורה ומוכרת בקרב עולי חבר העמים בישראל.
ארקדי הוא בחור צעיר שחי בבת ים ועובד במלון השלום בשירות החדרים.
לארקדי אין חיי חברה  הוא מתוסכל מחוסר היכולת שלו להשתלב והוא מנסה לפתח קשר חסר סיכוי עם בחורה בשם אנה.
הוא שואף להתקדם ושואף למצוא את מקומו אך המעמד החברתי וחוסר ההערכה העצמית מורידות אותו למקומות נמוכים מאוד.
חיים הוא דמות קצת שונה.
הוא מבוגר יותר מארקדי נשוי עם ילדה.
אשתו מאשה היא קופאית (חלק מהסטריאוטיפיות הקצת מאוסה שהספר הזה משדר)
ויש להם ילדה קטנה בגיל גן.
חיים היה ברוסיה מנהל מזון ומשקאות במלון הוא רוצה גם כאן לעבוד בתפקיד הזה.
הוא לא מוצא את מקומו מבחינת השילוב בתרבות המקומית וחוסר היכולת שלו להתמודד עם הרב תרבותיות בישראל מביא אותו למקומות קיצון.
הוא מנסה לפתור אלימות בגן כלפי הילדה שלו בדרכים שהוא מכיר וכשזה לא מצליח הוא עושה מעשה שאותו תקראו בספר.
הספר הדכאוני אך הטוב בחלקו הזה מייצר לנו דמויות שמראש נידונו לכישלון ולבדידות.
הוא לא ספר קל לקריאה ומאלץ אותנו הקוראים להכנס לדמויות ולנסות להבין את הקשיים שהם חווים ובזה לטעמי עמיחי שלו הצליח בספר הזה.
הסופר מחלק את הספר בצורה כזו שכל פרק מדבר על דמות אחרת.
פעם זה ארקדי ופעם זה חיים וכל סיפור נבנה לחוד למרות ששניהם עובדים באותו מבנה ונמצאים באותו איזור בסופו של דבר אלו שני סיפורים שונים על חוויות שונות ועל קשיים שונים.
ספר לא קל לקריאה עם סוף לא פשוט.
Tבל הוא ספר די טוב ומעניין שכתוב טוב.
אם רק עמיחי שלו היה נמנע מסטריאוטיפיות הספר היה הופך מדי טוב לטוב פלוס.
ועדיין הוא שווה קריאה בגלל הנושא הלא פשוט והסיפור המעניין.

הצרה עם עזים וכבשים / ג'ואנה קאנון
הוצאת תמיר סנדיק
423 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק
הספרים שיצאו מהוצאת סנדיק עד עתה לא איכזבו אותי וגם הספר הזה לא אכזב.
אבל לפני הסקירה חשוב לי להדגיש שהחיבור בין דורית תמיר לסנדיק שהצילה את ההוצאה המקסימה הזו עשתה את הספרים שהם מוציאים למגוונים יותר וזה חשוב.
לספר הזה שהוא ספר הביכורים של ג'ואנה קאנון הגיעו תמיד וסנדיק בדרך די מעניינת.
הם פנו לכותבת הספר" שיר לאיזי ברדלי" קריס בריי לגבי ספרים חדשים וקריס בריי שקראה את הספר הזה התלהבה והמליצה עליו והאמת שדי בצדק.
הסיפור מתרחש באנגליה בשנות השבעים בשכונה אחת בשדרה אחת.
זו תקופת הקיץ החום בלתי נסבל אבל מה שמטריד יותר מכל את תושבי השדרה זו העלמותה המסתורית של גברת מרגרט קריזי.
אף אחד כולל בעלה ג'ון לא מבין לאן היא נעלמה.
גרייס וטילי שתי בנות עשר מהשכונה החליטו לקחת על עצמן משימת ריגול עד סיום חופשת הקיץ ולנסות להבין לאן נעלמה מרגרט קריזי
לאחר מחקר ובדיקה הם החליטו שהיחידי שיכול להחזיר את מרגרט קריזי חזרה לביתה הוא אלוהים.
אבל איפה יכול להיות אלוהים? והם מתחילות לחפש אותו מבית לבית.
דרך חיפושיהן אנחנו הקוראים מתוודעים לשאר דיירי השכונה.
ג'ואנה קאנון נותנת לנו פסיפס של אנשים שחיים די אחד בתוך השני רוצים לדעת הכל וחושדים בכל אחד.
למעשה ההרפתקאה המשעשעת של הבנות היא מה שיוצרת עבור הקוראים לפחות לפי הבנתי את משמעות הסיפור האמיתי בספר זה.
לאט לאט אנחנו נחשפים לסודות שמסתתרים מאחורי הבתים, לחשדנות של התושבים כלפי התושבים ובעיקר כלפי דייר אחד מסויים.
הספר הזה נוגע בנושאים מורכבים ביחסים שבין אדם לחברו או בין אדם לשכנו.
בתוך המעטפת המשעשעת של החיפוש אחר אלוהים שיעזור למצוא את מרגרט קריזי מסתתרים סודות חבויים והאשמות הדדיות.
אחנו מתוודעים לגזענות סמויה וגלויה בספר כשמשפחה הודית מגיעה לשכונה ואנשים לא יודעים לעכל זאת וחוסר הטאקט מיד מורגש.
הספר מתאר לא מעט אמונות טפלות ואת הרכילות שקיימת בקהילה קטנה שבה כולם רוצים לדעת הכל על כולם.
הספר הוא ספר מרתק שבנוי נפלא ולא משעמם לרגע.
אין ספק שזהו ספר ביכורים מלא הפתעות ומלא חומר למחשבה.
וגם הסוף המפתיע והלא סגור תורם לכך שהסופרת רוצה שנישאר עם הספר הזה גם אחרי שסיימנו לקרוא אותו.
אני ממליץ עליו בחום.
חשוב לציין את התרשים של השכונה בהתחלה שמוסיף לא מעט ובסיום את מגדיר הממתקים המשעשע והצבעוני.
ספר נהדר.

קטעים מתוך חומר החיים / יצחק לבני
הוצאת נ.ב. ספרים
158 עמודים
אחרית דבר: אלאונורה לב
האמת שאני עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הספר הזה או לא.
אני כן יכול לומר שיצחק לבני ריתק אותי.
יש כאן יצירה לא גמורה ואולי לעולם לא תהיה גמורה ועם זאת כל כך הרבה עומק וסקרנות יש בטקסטים של לבני.
יש כאן סוג של מפעל חיים כמו שאלאונורה לב כותבת באחרית הדבר שלה בספר הזה ואני מסכים איתה.
זה טקסט שאצטרך לחזור אליו יותר מקריאה אחת נוספת כדי להתעמק בכתיבה היפה והעמוקה של לבני.
יש כאן שילוב של כמה של כתיבה ביוגרפית וסיפור חיים וכתיבה הגותית מאוד מעניינת של לבני.
יש כאן תחושה מצד אחד של חוסר סדר היררכי בחיבור של הטקסטים אבל זה מצא חן בעיני.
זה מצא חן בעיני כי כל קטע עומד כיצירה עצמאית עמוקה ומעלה הרהורים ומחשבות.
לבני כותב נפלא, הוא כותב נפלא ויוצר אצל הקורא שהקריאה הראשונה ממש לא מספקת.
זה ספר שדורש ריכוז מהקורא ומצד שני אלו קטעים קצרים שמספרים לנו על אדם, על אדם ששמו יצחק לבני.
כמה קטעים בספר הזה פשוט מצוינים.
התחברתי במיוחד לקטע שבו לבני מספר על המפגש של אביו בשירותים בבית ברנר ליד המשתנות  עם בן גוריון שבו בן גוריון שחרר נפיחה. קטע זה שיעשע אותי מאוד.
קטע נהדר ועמוק נוסף היה קטע שהוא קרא לו "משל השועלים"
על  שועל שחי בשבי על מנת שיוכלו להרוג אותו ולקחת את פרוותו אך כשניתנה לו האפשרות לברוח מהשבי על ידי אנשים שפרצו לחווה ושיחררו את החיות בחר השועל לחזור לשבי, המקום היחידי שהכיר. המקום הבטוח ששם הוא בסופו של דבר ימות מוות אכזרי עבור פרוותו.
טקסט שכתוב כמו אוסף מחשבות לא מאורגנות, תחושה שמחשבותיו יוצאות החוצה אל הדבר כאילו לספר לנו משהו, להעביר לנו מסר.
רוב הקטעים של לבני מאוד אישיים ועם זאת החיבור כך נראה לי אוניברסאלי.
כל אחד ימצא משהו שהוא מזדהה איתו בספר זה.
אני מודה שיצאתי מבולבל מקריאתו בערך כמו הסקירה הלא מאורגנת הזו.
כי יקח לי קריאה נוספת כדי לעכל את היצירה הלא שלמה הזו.
אם אתם שואלים אותי כקורא אני הייתי מעדיף לראות את הספר הזה כפרקים מטור באיזה מגזין או עיתון בסוף השבוע מאשר להוציא אותו כספר לא שלם.
אבל החליטו להוציא אותו ואני חושב שיש כאן חומר איכותי ומרתק והייתי צמא לעוד דברים שלבני כותב כי לכתוב הוא יודע.
בזה אין לי ספק.
אהבתי מאוד את אחרית הדבר של אלאונורה לב.
מעניין, מרתק, וכתוב היטב.
נותן ערך מוסף לספר ועוזר להבין אותו טיפה יותר ולמקד את הקורא.
בסך הכל ספר מרתק, עמוק מאוד  ולטעמי לא מספיק מסחרי אבל אין לי ספק שאחזור אליו כי הוא סקרן אותי ולא הבנתי אותו עד הסוף.
עצם זה שאני רוצה לחזור אליו ולקרוא בו שוב זה כבר הישג.

הוצאת פרדס
334 עמודים
גילוי נאות, לפני שהתחלתי לסקור ספרים אני קראתי כמעט רק ספרות מתורגמת ומעט מאוד ספרות עברית.
מאז שהתחלתי לסקור ספרים גיליתי מה הפסדתי, עולם הפסרות הישראלי שוקק

חיים, מגוון מאוד ובעל איכויות רבות.
אני גם שמח שהתוודעתי להוצאת הספרים פרדס שדואגת להביא לנו ספרות מקור איכותית מאוד ונותנת במה לסופרים צעירים או סופרים בראשית דרכם.
הספר "איש ללא בית" של ליאת לידה סנדומיר הוא בדיוק מסוג הספרים האלו.
זהו ספר טוב מאוד, מרגש מאוד וכתוב היטב בעיני.
הוא נוגע בחיטוט שלנו בעבר בבדיקת הזהות המחודשת שלנו ובהתמודדות עם זכרונות כואבים ופצעים שלא הגלידו.
ליבי היא רקדנית צעירה ילידת גרמניה שבמהלך שהותה המחודשת בגרמניה עוזרת לבחור בשם גור לחפש אחר חברו הטוב זוהר שנעלם בנסיבות מסתוריות.
החיפוש אחר זוהר הופך למסע אישי אחר עברה שלה ואחר עבר משפחתה בגרמניה.
במהלך מסע החיפושים היחסים בין ליבי וגור מתחזקים והופכים לרומן סוער.
ליבי התייתמה מאביה בגיל צעיר והיא מתחילה לנסות ולהבין עליו קצת יותר.
במהלך החיפושים ליבי מגיעה לאינגה המטפלת האהובה של ליבי בילדותה.
החזרה למקום הטעון כל כך כמו גרמניה של שעדיין נושאת בתוכה את תקופת מלחמת העולם השניה ומשפיעה גם גם ילידי גרמניה והדורות הבאים ניכרים היטב אצל ליבי והסערות שמתחוללות בתוכה.
ליבי נחושה להבין איזה סודות אביה הסתיר ממנה ומה עלה בגורלו.
הספר עצמו עמוק מאוד ומפתיע באיכותו, אחד הדברים שמקלים על הקריאה הם הפרקים הקצרים שנעים בין העבר להווה ויוצרים ציפייה להמשך .
זהו ספר מרתק שלא נותן מנוח , מעניין וטעון רגשית ואני אישית התחברתי מאוד לדמותה הנסערת של ליבי.
אני חייב אבל לציין את העובדה שהסופרת ניסתה ליצור אותנטיות על ידי שילוב מילים בשפה הגרמנית אבל לי אישית זה קצת הפריע לשטף הקריאה ואני לא בטוח כמה זה היה נחוץ.
היה אפשר בהחלט להסתדר בלי זה.
אני חושב שאיש ללא בית הוא הדוגמא הכי טובה ליצירה מקורית שחשוב מאוד להיות מודע אליה, חשוב לצרוך אותה וחשוב לעודד סופרים בתחילת דרכם להמשיך ליצור ולכתוב ולהתפרנס מכתיבה.
ספר מצד אחד מאוד אישי ומצד שני יש בו משהו מאוד קולקטיבי ונוגע להרבה מאיתנו שחווים את תקופת השואה דרך הסיפורים המשפחתיים ודרך הטראומות והכאבים של מי שהיה שם וחווה זאת.
מומלץ בחום.

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו
הוצאת מחברות לספרות
256 עמודים
מאנגלית: אורטל אריכה
אליס מונרו היא מהסופרות האהובות עלי, זה הספר השלישי שלה שאני קורא והיא כותבת הסיפורים הקצרים הכי טובה שקראתי.
אני לא יכול להסביר לחלוטין את סוד הקסם שלה בעיני כי היא נוגעת לפחות לי במקומות הכי עמוקים וגורמת לי להתעסק עם הסיפורים שלה הרבה זמן אחרי קריאתם.
סיפוריה לא קלים לקריאה, בכלל לא.
לעיתים נדרשת קריאה שניה ושלישית כדי להבין את הסיפור, באמת להבין אותו.
בניגוד להרבה סופרים שעוסקים בסיפור הקצר אצלה אני מרגיש שאם אני עוזב סיפור באמצע והולך לעשות משהו אחר ואז חוזר אליו אני צריך לחזור לתחילת הסיפור כדי להבין מה קרה.
הסיפורים שלה עוסקים באופי האדם, ברובם קורא משהו שמשנה את מהלך העניינים שגורם לשינוי בחייו של הדמות הראשית, משהו שאתה לא מצפה לו בהתחלה ומגלה תוך כדי קריאה.
זו סופרת שאין לה סיפורים רעים,בכולם יש משהו לא מפוענח עד הסוף, וזה מעסיק את הקורא, במקרה זה אני במחשבות על הדמות גם הרבה אחרי סיום הקריאה.
רוב הדמויות הראשיות בספר זה הן נשים בדומה ובשונה מספרה המצוין "בריחה"
בספר הזה יש הרבה התעסקות עם זכרונות וההשלכות של דברים שקרו להם בעבר על ההווה והעתיד.
חשבתי עם אכנס לעומק הסיפורים בסקירה זו ואמרתי שאני עלול לעשות עוול לסיפורים הכל כך עמוקים ומיוחדים של מונרו ומי שקרא כבר ספר שלה בוודאי יודע על מה אני מדבר.
מה גם שאם אציין סיפור אחד שמצא חן בעיני ונגע בי אישית הוא לאו דווקא יעשה את אותו אפקט על קורא אחר.
אני כן בקצרה אציין כמה סיפורים שנגעו בי מאוד רק דרך ציון שמם ומבלי לתאר את תכנם כי תיאור קר וקצר של הסיפורים האלו רק יעשה להם עוול.
"משהו שרציתי לספר לך", "איך פגשתי את בעלי", "תגידי לי כן או לא", "הסירה"
כשאתה קורא את סיפוריה את בהחלט מבין למה היא קיבלה את פרס נובל לספרות.
היכולת להכניס חיים שלמים וכל כך הרבה עומק ורגש בסיפור קצר הוא משהו שלא נתקלתי בו אצל כותבי סיפורים קצרים אחרים כמעט בכלל.
אליס מונרו היא בהחלט אמנית דגולה שמלטפת לך את הרגש ומפעילה לך כקורא את השכל.
אני מצטער אם הסקירה הזו קצת מבולבלת ולא ממוקדת אבל אני מרגיש נכון לתאר לכם את השפעת הסיפורים של אליס מונרו עלי מאשר לתאר לכם את הסיפורים עצמם.
אני חושב שהכי נכון עבורכם הוא ללכת לחנות הספרים הקרובה ולרכוש לכם את אחד מספריה.
להקדיש לו ערב מבלי הפרעות ופשוט להתמסר לעומק הסיפורים והחיים השלמים שמקיפים אותם.
אליס מונרו היא סופרת ייחודית וכך גם ספריה.

זכרונותיו של דון ז'ואן צעיר / גיום אפולינר
הוצאת אסטרולוג
109 עמודים
תרגום: אבי דויטש
זהו הספר השני בסדרת "חור המנעול" של הוצאת אסטרולוג שמביא לנו נובלות אירוטיות קלסיות.
הפעם התכבדנו בספר אירוטי של המשורר הצרפתי גיום אפולינר.
בכריכה האחורית כתוב שאפולינר הקדיש את הספר הזה לחברו הטוב הצייר פאבלו פיקאסו והראשונים שקראו את הספר היו הנרי רוסו, מארק שאגאל, קוקטו וגרטרוד שטיין.
בשנים האחרונות החנויות מוצפות בספרים אירוטיים זולים לא מתוחכמים ולא מספיק נועזים שנחטפים כמו לחמניות מהחנויות של הרשתות הגדולות והספר של  אפולינר הוא בדיוק ההיפך.
הוא ספר אירוטי נועז מאוד בוטה מאוד ולא מתיימר יותר מדי.
אין כאן עלילה מתוחכמת ולמעשה אין כאן כמעט עלילה בכלל, זהו ספר אירוטי על סף הפורנוגרפי אבל הוא ספר כיפי.
אני מודה שלא לכולם הוא יהיה קל לעיכול כי יש בספר הזה גילוי עריות ומין עם חיות ועוד דברים שלא קלים לעיכול אבל השאלה היא מה אתם מצפים אם אתם קוראים ספר כזה.
העלילה מאוד פשוטה ולא מתוחכמת, נער מתבגר שמגלה את מיניותו וחוקר כל מה שאפשר במין וכל מה שמתאפשר לו.
הנשים בספר הזה מצטיירות שנשים שמתמסרות בקלות ומין מעסיק אותן והן נותנות את עצמן ללא כל מאמץ לנער הצעיר.
ישנו קטע בספר שבו הנער מאזין לוידויים השונים של נשים וגברים אצל הכומר בתא הוידויים ושם הוא מכיר את הנשים ומבין מי רוצה מה ומי אוהבת מה.
אין לספר הזה הרבה מה להציע חוץ מאירוטיקה זולה ובוטה מאוד.ואם זה מה שהקורא מחפש את זה הוא ימצא בספר זה.
מכיוון שלא כל אחד ימצא את מבוקשו בספר זה אני רק יכול לומר שהקריאה היא לשיקולו של הקורא וכמובן אם זה לטעמו.
אין ספק שאפולינר הושפע מכתביו של דה סאד כפי שגם מצוין בכריכה האחורית אך מורגש בהחלט הרצון לבטא חופש מיני ופתיחות מינית וכנראה שספרים כאלו היו מאוד פופולאריים באירופה.
היום אין צורך בספרים כאלו מכיוון שבעידן בו אנחנו חיים יש כל כך הרבה אתרים וכל כך הרבה חשיפה לסיפורים אירוטיים שכל אחד יכול לכתוב ולשתף.
פעם מי שחיפש אירוטיקה ולהתחרמן מסיפורים מסוג זה היה לו בנמצא רק ספרים מהסוג של גיום אפולינר.
אבל טוב שספר זה יצא רק כדי שניחשף לסגנון הזה

לפקח ולהעניש / מישל פוקו
הוצאת רסלינג
383 עמודים
מצרפתית: דניאלה יוגב

פוקו הוא אחד הכותבים שהכי קשה לי לצלוח אותם גם בין כתבי הפילוסופים.
הוא מורכב מאוד ולא קל לקריאה ועם זאת אני מאוד שמח שסיימתי ספר זה כי לטעמי הוא בין ספרי העיון החשובים והטובים שקראתי.
מישל פוקו כתב את לפקח ולהעניש בשנת 1975 ורק השנה תרגמו אותו סוף סוף לעברית, ספר זה נחשב לחשוב בכתביו של הפילוסוף הצרפתי.
הספר מתאר למעשה את התפתחות הכליאה והענישה בחמש מאות שנה האחרונות אבל ההשפעה של התפתחות זו על חיינו חשובה מאוד.
אחת השאלות שעולות לי מספר זה ועוד מעט אסקר אותו היא כזו.
בעבר העינוי והענישה היו פומביים והמשפט היה חסוי היום המשפטים פומביים והענישה חסויה.
אם בעבר הענישו אנשים באמצעות עינוי ובשיטות אחרות בחוצות העיר מול כל האנשים היום אנחנו לא באמת יודעים מה קורה לאסיר או לנענש מאחורי החומות.
האם זה טוב יותר? האם החברה השתפרה מאז? האם הענישה פחתה והחברה יעילה יותר במניעת פשע?
זו השאלה שעלתה לי ואני לא בטוח שהתשובה היא כן.
הספר הזה מתחיל בתיאור מצמרר של עינוי אדם ברחובות העיר ואצטט לכם חלק ממנו.
"דמיין נידון למוות ב 2 במרץ 1757, להתוודות בפומבי לפני השער הראשי של כנסיית פריז שאליה יובל בעגלה, עירום, רק כותונת לעורו, אוחז אבוקת שעווה דולקת, שתי ליטראות משקלה; אחר כך יובל, בעגלה הנזכרת אל כיכר גרב ועל גרדום שיוצב שם ננצבט במלקחיים מלובנים בשדיו, זרועותיו, ירכיו וסובכי שוקיו; ימינו אוחזת באותה סכין שבה רצח את אביו, תישרף באש גופרית, ועל המקומות שבהם נצבט יישפכו עופרת מותכת, שמן רותח, זפת בוערת, שעווה וגופרית מותכות; ואחר כך ימשכו ארבעה סוסים את גופו ויקרעוהו, איבריו וגופו יאוכלו באש עד היותם לאפר, ואפרו ייזרה ברוח".
עמ' 9
כך מתחיל הספק, בצורה הקיצונית והמעוררת חלחלה של עינוי ברחובות העיר.
פוקו יתאר בצורה מפורטת את שינוי שיטת העינויים שלשמחתנו כבר לא קיימת יותר.
בית הכלא לפי פוקו הוא צורת ענישה של משמוע, זהו כח חדש שלמעשה משתמשים בו בבתי הספר, בבתי החרושת בבתי החולים ובצבא, ולמעשה בכל מקום בו יש ריכוז של אנשים ביחד.
פוקו מחלק את הספר לארבעה חלקים
1:עינוי
2:ענישה
3:משמוע
4: בית הסוהר

הסידור הזה חשוב כדי להראות איך בתי הסוהר הפכו לכלי חשוב בפתרון מניעת הענישה מה שבעבר היה בעיקר עינויים.
פוקו מתאר את היסטוריית שיטת הענישה והפיקוח דרך הפרקים שלפנינו כמו התהליך שבו החברה הבינה שעינויים פומביים לא פותרים את בעיית הענישה ושכלול מנגנון הענישה עד לבתי הכלא של ימינו.
העובדות הן שבתי הכלא של ימינו לא מפחיתים את הענישה ולא מרתיעים את הפושעים ועם זאת אנחנו כחברה דורשים שאסירים לא יהיה בחברה מתוקנת אלא במקום המוגדל להם מראש.
מה שפוקו בא להראות לנו שאנו הפכנו לחברה שלא מבינה ששיטת הפיקוח על אסירים בכלא היא למעשה שיטה בה החברה המודרנית משתמשת בכל מני מוסדות שונים.
היא קיימת בבתי ספר, בבתי חולים, במוסדות צבאיים, בבתי חרושת.
בכל הגופים האלה יש מאפיינים קבועים כגון זמן קקימה, זמן אכילה,זמן חופשי, זמן לארוחות ועוד ועוד.
משמוע מודרני לטענתו של מישל פוקו יוצר גופים כנועים שמתאימים לצרכים כלכליים ופוליטיים של העידן המודרני.
אך על מנת ליצור גופים אלו החברה צריכה לשלוט ולפקח בכל עת על הגופים הפועלים באותה מסגרת.
האם אנחנו באמת חופשיים בתוך המסגרות המקיפות אותנו?
או שהאם אנחנו למעשה נמתאים בבתי כלא או מתנהלים במסגרות הללו באותה השיטה של בתי הכלא מבחינת הפיקוח המשמוע החוקים והסדר?
ספר זה יכול לשמש לעבודה רחבת היקף ואני מקווה שבסקירה קצרה זו העברתי את הרעיון החשוב שפוקו מציג כאן.
בעיני זהו ספר חובה, הוא לא קל לקריאה אך שווה להתמודד איתו ושווה להבין את הרעיון שפוקו מנסה להעביר פה.
ההסתכלות שלנו על העולם הסובב אותנו תהיה שונה אחרי קריאתו.

האחים גרים לצעירים ולבוגרים / פיליפ פולמן
הוצאת ספרית פועלים
432 עמודים
מאנגלית: אברם קנטור.

כולנו גדלנו על האחים גרים למעשה שנים רבות מבלי שממש ידענו מיהם האחים גרים.
מה שכן התרבות המסורות וגם וולט דיסני עליו רובנו גדלנו בחרו עבורנו אגדות מסויימות וזיקקו אותם על מנת שיתאימו לעולם הילדים.
כמה באמת אגדות אספו, שיכתבו, קיטלגו האחים גרים וכמה באמת אנחנו מכירים?
זה לא האוסף הראשון שיצא בעברית של האחים גרים אבל זו אסופה מרעננת וכיפית.
הדהים אותי כקורא כמה אגדות שלהם אני לא מכיר, ריגש אותי לכמה אגדות נחשפתי וכמה דמיון יש בהם.
האחים גרים תרמו תרומה נכבדת לתרבות המערב ולעולם העשיר של אירופה ואני חושב שזה ספר שראי לקבל במה גדולה יותר וחשיפה גדולה יותר.
רוב האגדות אינם מתוקות אינם נעימות ואינם לילדים.
חלקם אף אכזריים מאוד ושונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים בעולם הילדות התמים שגדלנו עליו.
לאגדות בניגוד למשלים אין איזה מוסר השכל חשוב שאנחנו יכולים לקחת איתנו הלאה וללמוד ממנו משהו על דרכנו אלא זהו סיפור שעובר ומתגלגל עם הדורות.
חלקם אף עשויים לעורר סיוטי לילה וחלקם יפתיעו אותנו בדמיון שלהם.
בהקדמה לספר דואג פיליפ פולמן להסביר לנו את מאפייני האגדה
"במעשייה אין פסיכולוגיה. לדמויות יש עולם פנימי דל; המניעים שלהם ברורים ונראים לעין. אם אנשים הם טובים, הם טובים, ואם הם רעים, הם רעים. אפילו כשהנסיכה בשלושת עלי הנחש פונה כנגד בעלה באופן בלתי מובן וכפוי טובה, אנחנו יודעים על כך ברגע שזה קורה. שום דבר לא נסתר. הזעזועים והתעלומות של התודעה האנושית, לחישות הזכרון, דחפים הנובעים מחרטה, מספק או מתשוקות שאינן מובנות לגמרי – שתופסים מקום חשוב כל כך ברומן המודרני, נעדרים לחלוטין. אפשר כמעט לומר שהדמויות במעשייה אינן ממש בהכרה.
לעיתים רחוקות יש להן שם משל עצמן. לעתים קרובות הן מזוהות על פי מקצוען, או מעמדן החברתי, או באמצעות גחמת הלבוש שלהם: הטוחן, הנסיכה, הקברניט, עור הדוב, כיפה אדומה, כשיש להם שם זה בדרך כלל הנס ממש כמו שג'ק הוא גיבורן של המעשיות האנגליות."
עמ' 13\14

פולמן דואג לתת לנו מידע על כל אגדה, מי העביר אותן לאחים גרים, מקורות נוספים של אותן אגדות, אגדות עם דומות ועוד.
יופי של ספר, מרענן מחדש וכתוב היטב.
גם התרגום של אברם קנטור מוסיף לכך שהקריאה מהנה מאוד.
ממליץ בחום.