סוכן בצללים / אלכס גרליס
הוצאת פן
344 עמודים
מאנגלית: אילן פן

"סוכן בצללים" הוא הספר השלישי בסדרת הריגול של אלכס גרליס שיוצא לי לקרוא, ומבחינתי מדובר בעוד הוכחה שמדובר באחת מסדרות הריגול המשובחות שזמינות היום בעברית — סדרה שמספקת בדיוק את מה שהיא מבטיחה: אסקפיזם חכם, קצבי, ומלא אווירה, כזה שסוחף אותך החוצה מהיומיום לשעות של קריאה לא מתאמצת אך לא רדודה.

גרליס, שביסס לעצמו שם בקרב חובבי הז'אנר, בונה כאן שוב סיפור שמתרחש בלב ליון שבצרפת הכבושה, בימים שבהם הגבול בין בגידה לנאמנות הפך דק להכאיב. אחרי פשיטה אכזרית של הגסטפו על פגישה חשאית של מנהיגי המחתרת, נשלחים ג'ק מילר וסופיה פון נאונדורף — צמד סוכנים בעלי דינמיקה טעונה אך יעילה — לנסות ולאתר את הבוגד מבפנים. הסכנה מוחשית, החבלים נכרכים מכל עבר, והאווירה כבדה כמו אבק הפצצות ברחובות.

זה ספר שיודע את המלאכה. העלילה מתקדמת בקצב מדוד — לא דוהרת עד איבוד אווירה, ולא משתהה עד חוסר סבלנות. הדמויות אמנם לפעמים נעות בגבולות הצפוי (הסוכן הקר רוח, הסוכנת החכמה והרגישה, הנבל האכזר), אבל הן עושות זאת באלגנטיות ובתחושת אותנטיות מסוימת, לא כדמויות קרטון. גרליס משכיל לשלב דמויות היסטוריות אמיתיות, כמו קלאוס ברבי, לתוך הסיפור הבדיוני, מבלי להעמיס על הקורא גודש מיותר של עובדות.

התרגום של אילן פן עושה עבודה טובה. הוא קולח ומעביר היטב את האווירה הדרוכה והמאיימת של הסיפור, גם אם פה ושם מרגישים שבאנגלית המקורית היה אולי מתח נוסף בין השורות.

"סוכן בצללים" אינו מנסה לחדש מהפכות בז'אנר הריגול — וזה דווקא חלק מהקסם שבו. הוא מספק בדיוק את מה שחובב ספרי הריגול מבקש: סיפור מעניין, מהודק, עם מינון נכון של אקשן, דרמה ואנושיות. לא יצירת מופת ספרותית, אבל בהחלט מנת אסקפיזם עשויה היטב, שתגרום לכם לרצות להניח הכל בצד ולהישאב למבצעי חבלה וחשיפת מרגלים במשך ערב אחד או שניים.

תולדות האנושות, השולטים בהיסטוריה / יובל נח הררי
הוצאת דביר
265 עמודים
עיבוד וכתיבה משותפת / דויד ואנדרמולן
עיבוד ואיור / דניאל קסנאווה
צביעת איורים / קלייר שמפיון

הכרך השלישי בסדרת הקומיקס "תולדות האנושות – היסטוריה מאוירת" בוחר בדרך לא שגרתית לספר את סיפור האנושות: שעשועון טלוויזיה סאטירי, שבו כוחות היסטוריים שונים מתמודדים על התואר "השולט האמיתי בהיסטוריה". כל כוח – מזל, כסף, מלחמה, דת ואחרים – מציג את מועמדותו מול צוות שופטים וידוענים, ומגבה את טענותיו בעובדות היסטוריות, מחזות דרמטיים והומור בועט.

מדובר בניסיון מבריק להפוך תובנות עמוקות על ההיסטוריה למופע ראווה חזותי. הררי ממשיך לפרק את האשליות הגדולות שמרכיבות את התרבות האנושית – מיתוסים, דתות, מוסדות כלכליים – ומגיש אותן כאן כוויכוח תוסס וציני, עטוף באסתטיקה צבעונית ואגרסיבית. הפורמט לא רק משעשע אלא גם מעורר מחשבה: האם יש באמת שליט יחיד להיסטוריה, או שמדובר בשדה קרב של נרטיבים?

עם זאת, דווקא העיצוב הנועז פוגע בקריאות. הדחיסות הוויזואלית, כמות הטקסט, עומס הבדיחות, והמעברים החדים בין סצנות – יוצרים תחושת הצפה. קשה לעקוב אחרי העלילה או להבין לעומק את מהלך הטיעונים. הסגנון מנסה להחזיק יותר מדי רעיונות, והתוצאה לעיתים מבולגנת.

יש רגעים מבריקים לאורך הקריאה, ודמויות המשנה מצליחות להמחיש רעיונות מופשטים באופן שנון. אבל התחושה היא של מסע אינטלקטואלי שהפך למופע קרקסי: מסקרן, צבעוני, חכם – אך גם מתיש.

בסופו של דבר, הספר מתאים למי שמכיר את משנתו של הררי או מחפש דרך פרובוקטיבית לעורר דיון היסטורי. הוא פחות מתאים למי שמחפש עלילה סדורה או חוויית קריאה רגועה. זו יצירה נועזת, אבל לא תמיד נגישה – כזו שמעוררת עניין, אך גם שואלת בלי להרפות: מי באמת שולט בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?

החוף הרחוק ביותר / אורסולה לה גווין
הוצאת הכורסא
244 עמודים
תרגום: תומר בן אהרון

המשכתי עם סדרת ארץ ים בעיקר בגלל ההבטחה – אותה איכות ספרותית שזיהיתי כבר בספר הראשון. הפעם, ב"החוף הרחוק ביותר", אורסולה לה גווין כבר לא מתעסקת רק בכוחו של הקוסם גד (המכונה גם "נץ") אלא מתבוננת בכוח עצמו – מהותו, הפיתוי שבו, ומה שנשאר מאחור כשמנסים לאחוז בו לנצח.

זהו ספר אפל בהרבה מקודמיו, כמעט נזירי במבנה שלו – מסע ימי שיש בו דממה, מוות, המתנה. ולצד זה, דווקא כאן, בצל השכחה, הכאב והקִרבה לעולם המתים, נולדת אולי ההגדרה המדויקת ביותר לאנושיות.

גד כבר אינו נער. הוא הארכימג – סמל לסמכות, חוכמה ואיזון. אבל דווקא בזקנתו הרוחנית, כשהוא אמור לשלוט לחלוטין בכוחות הקסם, הוא נדרש למסע שממנו אין חזרה – לא רק מרחבית אלא קיומית. לצידו עולה דמות חדשה: ארן, נסיך צעיר שמבקש להבין את מקומו בעולם, והופך לשיקוף אחר של גד עצמו – בבגרותו, בחולשותיו ובשאלות שעוד אין להן תשובה.

הקסם נעלם מארץ ים. לא נגנב – פשוט הולך ומתפוגג, כאילו נשכח. זה מיתוס שבור, אגדת קסמים בגרסה דהויה, שמתמודדת לא רק עם אויב פיזי אלא עם התפוררות ההגדרות הבסיסיות של החיים. האם יש משמעות לשיר אם איש כבר לא זוכר אותו? האם אפשר להילחם בריקנות?

מה שמרשים בספר הזה זו דווקא היכולת של לה גווין לא לנסות להרשים. אין כאן דרקונים רבים או קרבות מזהירים. מה שיש – זה שקט. הליכה איטית, צעד אחרי צעד, באוקיינוס אפל שמוביל לארץ המתים. זהו ספר על סף התהום – תהום ההכרה בסופיות, בתעתועי הזהות, ובעובדה שכוח אמיתי הוא גם היכולת לוותר.

אם הספר הראשון היה מסע חניכה, הרי שזהו מסע פרידה. גם מהקסם, גם מהעבר, ובעיקר מהאגו. וגיבור אמיתי, כך מראה לה גווין, הוא לא זה שמנצח – אלא זה שיודע לשאת את המחיר.

כמו בספרים הקודמים, גם כאן התרגום של תומר בן אהרון מדויק ומכבד, והכריכה – יצירה של ממש – מצליחה ללכוד את האווירה המהורהרת של הסיפור. זהו לא רק ספר פנטזיה. זו הרהור ארוך על מוות, משמעות, והתבגרות. והכי חשוב – הוא לא מנסה לרגש בכוח, אלא מציע לקורא לצלול, לאט, אל תוך שאלה אחת פשוטה: מהו דבר ששווה לשמר, גם כשכל השאר נשכח?

מומלץ, אבל לא למי שמחפש קצב. למי שמחפש עומק.

הטיוטה השביעית / ניר ברזל
הוצאת פרדס, 2025
152 עמודים

יש ספרים שלא צועקים את מה שיש להם לומר, אלא מתעקשים ללחוש – בקול צלול, בעברית מדויקת, בציניות שניכרת דווקא מתוך ריסון. הטיוטה השביעית, רומן הביכורים של ניר ברזל, עושה בדיוק את זה: הוא בוחן את המרחק שבין זהות לבין סיפור, בין קול אישי לבין שכתוב מחושב, ובתוך כך חושף כמה קל למחוק את הקווים המפרידים ביניהם.

דן הגלעדי, גיבור הספר, הוא איש מספרים – רואה חשבון שמנהל חיי בורגנות נוחים, עם קשרים סבוכים עם ילדיו, ויחסי עבודה עם חברת הייטק נוצצת בשם קוואסקו. אל שגרת יומו נכנס מחדש חבר ילדותו, חיים קבסקי – אדם שולי למראית עין, מתרגם מתבודד, שבעמל רב שוקד על כתיבת רומן ריאליסטי. כשדן נחשף לטיוטה של קבסקי, קורה משהו: לא התפעלות פשוטה, אלא תהליך מורכב של משיכה, השתלטות והפנמה.

דן, מבלי להצהיר על כך, מתחיל לעבד את הטקסט של קבסקי דרך עדשותיו שלו. הוא "משפר", מייעץ, מציע ניסוחים, ובעיקר – מאמץ לעצמו חלקים הולכים וגדלים מתוך הסיפור. במובנים מסוימים, הוא רואה במילים הכתובות אפשרות לנסח מחדש גם את חייו שלו, לשכתב את עצמו לאורן. לאט ובשקט, נוצר טשטוש כמעט בלתי מורגש בין הסופר למפרש, בין המקור למעבד – טשטוש שדן אינו ממהר לברר, כי הוא משרת אותו היטב.

ברזל משרטט את התהליך הזה ברגישות ובתחכום. אין כאן דרמה רועשת, אלא הצטברות של מחוות, שיחות, תיקונים קטנים, שמוליכים את הקורא להבנה שבעצם מדובר במהלך מוסרי לא פשוט. קבסקי לא מתנגד – אבל גם לא באמת נוכח. ודמותו של דן, שהחיים אט אט חושפים בה סדקים, נחשפת כמורכבת, לא רק כרודפת הצללה אלא גם כאבודה בתוך רעיונות על משמעות, שייכות וסיפור אישי.

ראוי לציין את העברית של ברזל – יש בה בהירות מהסוג הנדיר: כזו שלא מחפשת להרשים, אלא פשוט להיות מדויקת. הדיאלוגים יושבים היטב, התיאורים מאופקים אך פועלים, והמשפטים נשמעים כאילו נכתבו כדי להישמע – לא רק כדי להיקרא.

במרכזו, הטיוטה השביעית הוא ספר על בעלות – לא על רכוש, אלא על גרסאות של אמת. זהו סיפור על היחסים שבין יצירה לקשר אנושי, בין המילים שאדם כותב לבין אלה שמשכתבים אותו. ברזל מצליח להאיר את המתח הזה בלי להכביר מילים, ובלי לשפוט. ספר מעודן, מבריק, שנכנס מתחת לעור ומותיר שם שאלה פתוחה.

המזבח שבגן/ שירה כהן
הוצאת כהל
40 עמודים

כבר ממבט ראשון, הכריכה של "המזבח שבגן" מאת שירה כהן מנסחת את המתח הפנימי שבו הספר כולו פועם: דמות עתיקה, כמעט ארכיאולוגית, ניצבת במרכז, מוקפת בצבעים מתערבלים, סוערים, בשרניים. נדמה שהכריכה מבקשת ללכוד את מהות השירה של כהן — עמידה שקטה אל מול סביבה רגשית ואישית מסחררת. "מזבח", מילה טעונה בטקס, בקרבן, בדם, מוצבת "בגן" – מקום תמים לכאורה, ילדותי, ראשוני. מהלך השירים עוקב אחר המתח הזה, בין תום לטראומה, בין חרדה ליופי, בין שבר לנחמה.

כהן, שביססה קו שירי אישי ומובחן, כותבת כאן שירה ישירה, חפה מעידון יתר, אך מלאה ברגישות עיקשת. יש בשירים עיסוק חוזר באימהות, בזוגיות, באובדן, בכאב של חיים יומיומיים ובכמיהה לחמלה בסיסית. כך למשל בשיר "סף-חזקה", שבו היא כותבת: "מרוב חרדה על מה שיכול לקרות לילדים / לא הבאתי לעולם ילדים". המשפט הזה, חשוף ובלתי מתנצל, מגלם את האומץ שבספר – לא להסתיר את החרדה, אלא להעניק לה קול שירי.

בשירים אחרים, כמו "שיר סתיו" או "לחם", עולה תחושת שבר פמיניסטי אך לא סיסמתית; כאב נשי שאינו דורש חמלה אלא הבנה. ישנה גם נימה מיתית־יומיומית, המחברת בין עולמות פנימיים לסיטואציות מוכרות — כמו חרדת קיום מול בנק או זוגיות.

"המזבח שבגן" הוא ספר שירה נוקב, כן, ולעיתים כמעט לא נעים — לא כי הוא צורח, אלא דווקא כי הוא לוחש אמת בעוצמה. הוא כתוב בקול של אישה שמסרבת ליפות את הכאב ומזמינה את הקורא לשבת לצידה, בגן ההקרבה שלה, ולהקשיב.
מומלץ.

ביישנות וכבוד / דאג סולסטד
ספרית פועלים
138 עמודים
מנורווגית:דנה כספי

במרחק כמה עשרות עמודים בלבד, דאג סולסטד מצליח לעשות את מה שספרים רבים בני מאות עמודים רק מנסים: לחשוף את הריק הקיומי של האדם בן הזמן הזה – ובפרט של מי שעדיין נאחז באידיאל כלשהו, כשהעולם כבר משך ממנו את הקרקע.

"ביישנות וכבוד" הוא ספר על מורה – אבל לא פחות מכך, זהו ספר על אדם שכבר לא מבין את מקומו בעולם.

אני זוכר שלפני יותר מעשור לימדתי בתיכון תולדות האמנות והרגשתי שאני מלמד בעיקר את עצמי. את התלמידים לא עניין המקצוע או תוכן השיעור אלא רק מה יהיה במיקוד לבגרות. התחושה שלי היתה של ייאוש, חינוך שמלמד איך לעבור מבחן ולא איך לתת לתוכן ולידע לחלחל לתלמידים ולשפר את חייהם.

הגיבור, אליאס רוקלה, מורה לספרות בתיכון באוסלו, נקלע ביום רגיל לשיעור ספרות על איבסן. רגע שנראה כמעט טכני – עוד ניסיון להעביר חומר לתלמידים שכבר מזמן ויתרו על הקשבה – מתפוצץ לרסיסים. אליאס נשבר. הוא לא צועק, לא משתולל. הוא פשוט לא מצליח להחזיק עוד את הסיפור של עצמו. השיעור קורס – והוא איתו.

ומכאן, מתחיל מסע. לא מסע פיזי – אלא שיטוט בעיר שמקביל להתפוררות פנימית. אליאס הולך, חושב, נזכר, מנתח. כמעט בלי דיאלוגים. כמעט בלי קצב. רק תודעה חדה מדי, ביישנית מדי, שמסרבת לקבל את ההתרוקנות של כל מה שפעם היה בעל ערך.

סולסטד משתמש בדמות המורה לא רק כדי לתאר את מצבו של איש חינוך נורווגי, אלא כדי לסמן את קריסתו של מעמד שלם.
המורה, שבעבר היה מקור לידע, השראה, דוגמה – עומד מול כיתה שלא מבינה על מה הוא מדבר, ולא רוצה להבין.
התלמידים משועממים, מתנכרים, לפעמים עוינים – ובעיקר משקפים לו את מה שהוא כבר חושד בו בעצמו:
שאין לו עוד מקום.

מערכת החינוך, כך נדמה, כבר לא שואלת שאלות. היא עסוקה בניהול, בציונים, בהישרדות. לא בהגות, לא באסתטיקה, לא בספקות הגדולים. כל מה שאליאס גדל עליו, כל האידיאלים שמהם נבנה – נעלמו מהשיח.
וכשאין מקום לשיחה על ערכים – מה נותר מהכבוד העצמי של מי שבנה את עצמו עליהם?

הביישנות בספר אינה מגדרית, אינה חברתית – אלא קיומית. זו רתיעה עמוקה מלהיות חלק מהעולם הזה, כפי שהוא מתנהל.
היא נובעת ממודעות עצמית חריפה, חונקת, כמעט אכזרית.
אליאס רואה את עצמו כפי שהוא, בלי פילטרים, בלי נחמה. הוא מודע לכל כישלון, לכל זיוף, לכל ניסיון כושל להחזיק פנים של סמכות או משמעות.

הכבוד, מן העבר השני, הוא לא עוד "כבוד" במובן הגברי או ההיררכי – אלא החיפוש הנואש אחר זכות הקיום.
האם עדיין מותר לי להרגיש שיש ערך למי שאני?
זו שאלה שבבסיסה מונחת לא רק בושה, אלא גם גאווה עמוקה שלא רוצה להיכנע לציניות.

הכתיבה של סולסטד מהודקת, מדויקת, חסרת רחמים. אין כאן חמלה ספרותית או רגעי התרפקות.
הוא כותב כמו מי שחייב לשמור על פנים חתומות כדי לא להתפרק.
אבל דווקא בגלל זה, הרגש שבו חזק פי כמה – כי הוא מגיע ממרחק, כמו הדהוד של כאב שלא העז להרים קול.

סולסטד, מהסופרים הבולטים בנורווגיה מאז שנות ה־70, ידוע בכתיבתו האינטלקטואלית והפוליטית, ובבחירות אמיצות: בין אם כתב על ניכור קיומי, על אידיאולוגיה קומוניסטית שקרסה, או על דמויות שוליים – תמיד היה נאמן לחקירה של האדם כיצור שבור אך עקשן.
הוא כתב את הספר הזה בגיל 52, בערך בגילו של הגיבור – ומרגישים את הקרבה.

"ביישנות וכבוד" הוא רומן קטן בגודלו, אבל כואב, חכם, וחד כתער. הוא לא נותן פתרונות – אבל מציב מראה כנה לאדם שמסרב לשתף פעולה עם עולם שמזלזל בו.

זהו ספר שמציע לא ליפול לרחמים עצמיים – אך גם לא לאבד את התחושה שעדיין ראוי לשאול:
איפה נשאר לנו מקום להיות עדינים, חושבים, ואפילו – פשוט נוכחים?

המודל של פיקמן, המוזיקה של אריך זאן / ה.פ. לאבקראפט
הוצאת קתרזיס
80 עמודים
תרגום מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

יש ספרים שאתה מחזיק ביד, והם מיד מבהירים לך – אתה לא הולך להרגיש כאן נעים. לא תתרגש, לא תזדהה, לא תסיים אותם בתחושת התעלות.
הספר הזה, שמאגד שני סיפורים של לאבקראפט, הוא בדיוק כזה.
הוא לא עוסק ברוע קונקרטי, לא בשטן, לא במפלצת שצריך להילחם בה – אלא בפער שבין המוח האנושי לבין מה שמעבר לו, ובשאלה הבלתי פתירה: מה קורה כשאנחנו מעיזים להסתכל עמוק מדי.

הסיפור הראשון, המודל של פיקמן, מתמקד בצייר מהולל ומוקצה כאחד, ריצ'רד פיקמן, שנעלם מהעולם באורח מסתורי. חברו, המספר, משחזר את הביקור האחרון שערך בסטודיו של פיקמן – מקום שבו האמנות כבר לא מחקה את המציאות אלא מתמזגת איתה, או בוראת אותה.
לא מדובר רק באימה אסתטית, אלא באיום ממשי: מה אם היופי שאנחנו מעריצים נובע ממקור שאנחנו לא באמת רוצים להכיר?

הסיפור השני, המוזיקה של אריך זאן, מהלך בתחביר אחר – כמעט כולו מרומז, אטום, חלומי. בחדר עליית גג בבית עקום בפריז, מנגן זקן חרש מוזיקה קמאית, פראית, שנדמה שהיא מנסה לעצור משהו מלחדור פנימה.
אין פה תיאור מובהק של איום, אין אפילו סוף "ברור" – אבל התחושה היא של גירוד מתמשך, כמו שמיעה של תדר שלא נועד לאוזן אנושית. זה לא פחד שצורח – זה פחד שלוחש, והוא מדויק יותר.

תרגומו של דוד ישראל ארונשטם שומר על הקצב המהוסס, העקיף, של לאבקראפט – כזה שלא רץ לפואנטה, אלא בונה את הפחד כמו שצייר בונה רקע לאיקונוגרפיה גותית.
השפה עשירה, לפעמים ארכאית, לפעמים רזה בכוונה. היא לא מעוניינת לקלוע לטעם של הקורא – היא משרתת את האקלים של הסיפור.

הוצאת קתרזיס ממשיכה כאן את הקו שלה: ספרים קטנים, מדויקים, שמזמינים מפגש קצר אך עמוק עם ספרות גבולית – בין הזיה לרוחניות, בין פנטזיה לאימה מטפיזית. הבחירה לכלול שני סיפורים דווקא אלה לא מקרית – שניהם עוסקים ביצירה (ציור ומוזיקה) ככוח מסוכן, בלתי נשלט, שמחבר את האדם למשהו שמעבר לתודעה.

באופן אישי אני ממש אוהב את הפרויקט הזה ואת התרגומים הנהדרים וממשיך לחכות לספרים הנוספים בסדרה.

איפה אפי? חיפוש במהירות האור / מרטין הנדפורד
הוצאת שוקן
מאנגלית: אורה דנקנר
איורים: מרטין הנדפורד

אני כאמן מאוד אוהב את איפה אפי, הפרטים הקטנים באיורים של הנדפורד הם נפלאים וכיף להתבונן בסגנון ובדמויות הרבות ובעולם הצבעוני והחי של ספרי "איפה אפי".

הספר הזה קצת לוקח את הפורמט למקום אחר ומרענן יותר, 11 כפולות עמודים.
כל אחת מהן כוללת שני איורים נפרדים אך קשורים נושאית. הייחוד כאן הוא בכך שניתן להניח את הספר שטוח בין שני משתתפים, כך שכל אחד יחפש את אפי בצד שלו – מעין דו-קרב ויזואלי .​

הפורמט הזה מציע דרך התחרות את מהירות החיפוש ומי מוצא יותר ומציב אתגר חדש ומעניין.

אני כבר אומר שזה לא קל. אמנם עיינתי בו לבדי וללא אלמנט התחרות אבל האתגר הוא גדול ואני גם שואל את עצמי האם חובבי איפה אפי יתחברו לקונספט.

אני פשוט נהנה בספרים אלו מהעושר הצבעוני ומהחיות הרבה שיש בו, מהאיורים הנפלאים והדמיון העשיר של מרטין הנדפורד.

כיף של ספר.

שיעורים בפיתוח קול / דורית רביניאן
הוצאת עם עובד,
184 עמודים

לפעמים ספר נופל לידיך בדיוק כשהקרקע מתחילה לבעבע. שיעורים בפיתוח קול של דורית רביניאן הוא לא רק ספר על אהבה משפחתית, כאב, זרות ובגידה באינטימיות – הוא גם חקירה ספרותית אמיצה של עצם פעולת הכתיבה ושל הגבולות השבריריים שבין המציאות לבדיה.

הספר בנוי משני חלקים: הראשון, סיפור בדיוני בן 17 פרגמנטים – תיאטרליים, מרוכזים, חדים – על שחקנית ישראלית צעירה שלומדת משחק בניו יורק וחוזרת לישראל בעקבות אשפוזו הפתאומי של אחיה. השני, ממואר מרתק שבו רביניאן עצמה מתייצבת מול הקוראת, חשופה וצלולה, ומשתפת בגילוי לב כמעט חסר תקדים במה שעבר עליה לאורך חמש שנות כתיבה של רומן שלא ראה אור – ובסיבות שהובילו אותה להפוך אותו, בסופו של דבר, ליצירה הזו.

כאן מצטיירת הוירטואוזיות של רביניאן – לא רק כסופרת שמלהטטת עם שפה, אלא כיוצרת שבוראת תוך כדי הרס, שכותבת את עצמה מחוץ לטקסט ובחזרה אליו. הבחירה המבנית של הספר – פרוזה ואחריה ממואר – נושאת עמה מסר כפול: מצד אחד, הקריאה הרצינית ליצירה כאובייקט ספרותי שלם. מצד שני, חבלה מכוונת באשליית "הרומן" לטובת חקירה של מה לא נכתב, מה הושתק, מה נמחק.

הסיפור הבדיוני עוסק בקשר בין אחים – מורכב, טעון, רווי געגוע ואשמה. רביניאן מצליחה לשרטט את הקשר הזה בצורה לא סנטימנטלית, אלא חיה ונושכת, בעיקר דרך היעדרים שבו. השחקנית-הגיבורה מלאה כעסים לא מדוברים, תשוקות נכזבות, קנאה וגאווה. האח – חידתי, שותק, נוכח-נפקד. החלקים הסיפוריים אינם מחפשים "עלילה" במובנה הפשוט, אלא בונים פסיפס רגשי, פנימי, כמו סולו קולי שנפרס צליל אחר צליל.

אבל המהלך הספרותי החזק באמת מגיע בפרק הממוארי. שם, רביניאן פורמת את עצמה מול הקוראת. היא חושפת את המאבק הפנימי שכרוך היה בעצם ניסיון הכתיבה – החרדות, הספקות, החרדה ממניפולציה רגשית, מהשתקה, מהצפה. היא מדברת על הרומן הלא-נשלם שגנזה, על השאלות האתיות שהובילו להחלטה לא לפרסמו כמות שהוא – ובעצם, על האומץ לבחור מחדש איך לכתוב אמת.

זהו רגע ספרותי נדיר שבו יוצרת מוכנה לוותר על "יצירה שלמה" לטובת אמירה כנה. היא בוחרת לשתף בתהליך, במקום להציג תוצאה נקייה. בכך, היא לא רק מספרת סיפור – היא מזמינה אותנו, הקוראים, להשתתף בבחירה המוסרית והאסתטית שמרכיבה כל טקסט.

לקרוא את שיעורים בפיתוח קול כקורא ראשון של רביניאן – זו כניסה אחורית כמעט ללב העשייה שלה. זו לא דלת הכניסה הקלאסית של גדר חיה או סמטת השקדיות בעומריג'אן, אלא פתח צדדי ואינטימי, לא מלוטש במובן הקונבנציונלי – אבל חד, מורכב, מטלטל. ומבחינתי – פתח שגרם לי לרצות לקרוא אותה עוד.

זו אינה יצירה שמחפשת לרצות, אלא יצירה שחותרת לאמת – גם אם היא שבורה, גנוזה, מחוקה למחצה. בעידן שבו רבות מהיצירות נמדדות בכמה הן "זורמות", רביניאן מבקשת מאיתנו להאט, להקשיב, ולעבור איתה שיעור בפיתוח קול – לא רק שלה, אלא גם שלנו.

חתולה אורחת / טקשי היראידה
הוצאת כתר
149 עמודים
מיפנית: עינת קופר

לא צריך לאהוב חתולים כדי להתחבר לספר הזה – אבל זה בהחלט עוזר. אני, בכל אופן, אוהב חתולים. אוהב את הדרך שבה הם בוחרים בך – לא כי הם צריכים אותך, אלא כי הם רוצים להיות שם, לידך. באותה מידה של חופשיות, נגיעה והתרחקות, כתוב גם חתולה אורחת של טקשי היראידה – ספר שמתגנב אליך לאט, יושב לידך בשקט, ואז מתמסר.

הסיפור פשוט: זוג צעיר, משורר ואשתו, שוכרים בית בשכונת מגורים בטוקיו. הם עובדים מהבית, שותקים רוב הזמן, והימים נמתחים בין קפה לקפה. ואז מגיעה חתולה. לא שלהם – של השכנים. אבל היא בוחרת לבקר דווקא אצלם. לשהות. לצפות. לשהות עוד.

הספר הזה מתרחש במרווחים. בין משפט למשפט, בין צעד לצעד של החתולה, בין מבט אחד של הזוג לשני. זוהי ספרות יפנית במיטבה – כזו שמכבדת את השקט, את ההשהיה, את מה שלא נאמר. זה לא רומן של עלילה, אלא של אווירה. של נוכחות. החתולה – צ'יבי – הופכת לדמות מראה עבור הזוג, וכל מה שנאמר עליה הוא בעצם אמירה עליהם. על המתח שביניהם, על השגרה, על האובדן שאולי היה, ואולי עוד יבוא.

אני אוהב את הדרך שבה הספר הזה משתף פעולה עם מה שהתרבות היפנית יודעת היטב: שחתולים הם לא רק חיות מחמד, אלא סמלים – של מעבר, של חירות, של זמן. מה שלא זז מהר, אבל משתנה.

חתולה אורחת הוא ספר קטן במילים וגדול בתחושות. לא ספר דרמטי, לא סיפור אהבה – אבל כן תזכורת עדינה לכך שלפעמים דווקא מישהי שבאה רק לבקר, יכולה להשאיר אחריה שובל של הבנה חדשה.
כמו חתול. כמו שיר.
כמו זיכרון.