שוחים בחשיכה / תומש ידרובסקי
הוצאת כתר
262 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

יש ספרים שאינם מספרים סיפור חדש, ובכל זאת מרגישים כמו נשימה ראשונה אחרי זמן ארוך מתחת למים. שוחים בחשיכה של תומש ידרובסקי הוא בדיוק כזה – רומן על אהבה אסורה, על זהות מינית תחת דיכוי פוליטי, על שתי דרכים לחיות כשהעולם מבקש ממך לשתוק.

זה סיפורם של לודווק ויאנוש – שני צעירים פולנים שנפגשים במחנה קיץ בתחילת שנות השמונים, מתאהבים, ושבים לוורשה כשהלב שלהם פתוח, אבל החברה סגורה. סגורה מדי. זו פולין הקומוניסטית, שבה לא רק שמותר לאהוב רק בדרך אחת, אלא שכל דרך אחרת עלולה לעלות לך בחיים שאתה מנסה לבנות. מהר מאוד הקשר ביניהם הופך ממחסה לאיום – וכל אחד מהם בוחר דרך אחרת להתמודד עם הפחד: לודווק בוחר באמת, יאנוש בוחר בביטחון.

מה שמרשים בספר זה לא רק הסיפור עצמו, אלא האופן שבו הוא מסופר. ידרובסקי כותב באנגלית, שפה שאינה שפת אמו, אבל יש בכתיבה שלו עדינות שמעטים מצליחים לזקק. השפה שלו רכה אבל לא מתייפייפת, מלנכולית אבל לא מתחננת לרחמים. זו כתיבה שמודעת לעובדה שלא תמיד יש מוצא, ושגם כשיש, לא תמיד יש בו גאולה.

שוחים בחשיכה לא מתיימר לשאת דגל, אבל הוא כן ספר פוליטי. לא במובן המפלגתי, אלא במובן האינטימי ביותר – זה של הגוף, של האהבה, של הבחירה איך לחיות. הספר הזה שואל שאלה פשוטה ומחרידה בו זמנית: האם מותר לאדם לאהוב, גם כשזה בא בניגוד למה שהמדינה דורשת ממנו?

זו לא קריאה קלה. לא בגלל סגנון, אלא בגלל האמת. הספר הזה מחזיק מראה מול הקורא ושואל אותו מה הוא היה עושה במקום שבו אין בחירה בלי מחיר.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש עלילה שוצפת או רגעים של חסד יתקשה. אבל למי שמוכן להישאר קצת מתחת לפני המים, לבלוע את המלח, להרגיש את הלב פועם גם כשאין אוויר – זה ספר שיישאר איתו הרבה אחרי הקריאה.

מלכיצדק / ישי ויסמן
הוצאת תשע נשמות
149 עמודים

אם אתם מחפשים רומן אסקפיסטי עם סוף מנחם ודמויות שקל להזדהות איתן – "מלכיצדק" הוא כנראה לא בשבילכם. זה ספר שמכניס אגרוף בבטן כבר מהעמוד הראשון, ולאט־לאט מושך אותך פנימה אל תוך עיר הרוסה, מציאות מופרכת־אך־מוכרת, ושלטון שהוא תערובת של תיאוקרטיה, הייטק וסיוט פסיכדלי.

ישי ויסמן כתב כאן יצירה שמסרבת להתחנף לקורא שלה. היא חדה, מלוכלכת, לעיתים מבולגנת בכוונה, אבל כל פרט בה מחושב. העיר מלכיצדק – תל אביב אחרי קטסטרופה לא מוסברת – נשלטת בידי כת שמקדשת בורות, טשטוש תודעתי ודיכוי רגשי. נשמע מופרך? אולי. אבל כמה רחוק זה באמת מהעולם שאנחנו חיים בו?

ג'ו אייזיק, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק גיבור. הוא מין בריון בירוקרטי עם עבר אפור־כהה ומקצוע של נבל: גובה חובות ואיש ביצוע של הממסד. אבל לאט לאט, דרך חקירה שהוא נגרר אליה בעל כורחו, הוא מתחיל לפקוח עיניים. או לפחות לנסות.

ויסמן לא מתעסק פה רק בדיסטופיה. הוא בונה אלגוריה – על האופן שבו חברה מוחקת את הזיכרון שלה, על איך שפה, אמנות ורגש הופכים לכלים מסוכנים בידיים הלא נכונות, או פשוט נמחקים לגמרי. יש כאן ביקורת חברתית חריפה שמזכירה לפעמים את אורוול, ולפעמים את קפקא, אבל בניחוח ישראלי מובהק. הסמטאות, האנשים, האלימות, הפחד – הכל מרגיש קרוב מדי.

הסגנון של ויסמן נע בין יבש ומדויק לרגעים של ליריקה כמעט סוריאליסטית. הוא לא מהסופרים שמכינים לקורא את השביל. אתה נזרק לתוך העולם הזה ומבין אותו תוך כדי תנועה. זה הופך את הקריאה למעט תובענית, אבל גם מתגמלת למי שמוכן להתמסר.

זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שהעלילה נמתחת מדי, ויש קטעים שמרגישים כמו רעיונות שטרם עברו זיקוק. אבל יש בו גם אומץ. תעוזה. קול ייחודי שלא מנסה לחקות אף אחד, ולא מנסה לרצות. הוא לא ימצא חן בעיני כל אחד, וטוב שכך.

בסופו של דבר, "מלכיצדק" הוא מראה עקומה, מעוותת, אבל מדויקת באופן כואב. הוא שואל אותנו מה קורה כשאנחנו מוותרים על המחשבה העצמאית, על הזיכרון, על הסיפור שלנו. והוא לא מספק תשובות. רק דופק על הדלת, חזק.

מומלץ – בעיקר למי שלא מפחד להסתכל ישר בעיניים של הסיוט.

להיות או לא / איריס קאופמן
הוצאת שתים
137 עמודים

אני חושב שזה אחד הספרים היותר מיוחדים שיצאו בהוצאת שתים, והוא כזה לא בגלל הסיפור שלו – כי אין פה בדיוק סיפור – אלא בגלל הדרך שבה איריס קאופמן כותבת על החיים שלה, על המחלה, על ההתמודדות, ועל כל מה שנלווה אליה. יש כאן עשר מסות שהן כמו מונולוגים אינטימיים, כמעט יומנים אישיים, שבהם היא מתארת איך זה להיות אדם שחי עם מחלה מסכנת חיים, אבל ממשיך לחיות, לזוז, לחשוב, לקרוא, לכתוב. לא תמיד באותו סדר.

זה ספר שדורש לעצור ולהתעכב. הוא לא סוחף בקריאה של כמה שעות, וגם לא אמור להיות כזה. קאופמן כותבת על הרגעים הקטנים והגדולים של המחלה – לא רק על הכאב הפיזי או ההשלכות הבריאותיות, אלא על האופן שבו היא משנה את הראייה על החיים, את הקשרים עם אנשים, את התפיסה של גוף ונפש. היא עוסקת באימהות, בזוגיות, בקשרים שהתרופפו ובאלו שהתחזקו דווקא בגלל המחלה, ובדרך שבה החיים יכולים להיות גם מלאי עוצמה ויופי, גם כשהמוות תמיד נמצא ברקע.

לכל אורך הספר ניכרת ההשפעה של המחלה כמטאפורה של סוזן סונטג, וזה לא מפתיע. סונטג נלחמה בעצמה במחלה קשה וכתבה על האופן שבו מחלות כמו סרטן וטרשת נפוצה עטופות בשכבות של משמעויות סימבוליות, כמעט מיסטיות, שהחברה מלבישה עליהן. קאופמן מתייחסת לזה בצורה חדה – היא מסרבת להיות "לוחמת" או "גיבורה", ולא מוכנה לקבל את ההגדרות שהעולם נותן לחולים כרוניים.

אבל הספר הזה לא עוסק רק במחלה. הוא עוסק בחיים. איך ממשיכים לקום בבוקר, איך מוצאים משמעות, איך מתמודדים עם חוסר הוודאות. קאופמן לא מנסה להמתיק את המציאות, אבל היא גם לא כותבת מתוך ייאוש. יש משהו מפוכח מאוד בכתיבה שלה, חד ומדויק, אבל גם חם ואנושי. היא מצליחה לקחת נושא כל כך טעון ולכתוב עליו בלי ליפול לקלישאות או לרגשנות מוגזמת.

בנימה אישית. גדלתי בצילה של אמא חולת סרטן שגם נפטרה מהמחלה. כל ילדותי מגיל שנתיים בערך עד גיל שמונה שלי שבו היא נפטרה חייתי בצל המחלה ששינתה את חיי.
הספר הזה נגע בי גם כי אני מכיר את איריס מהרשתות החברתיות וגם כי אני מכיר את ההתמודדות הזו דרך עיניו של ילד קטן שראה את אימו גוססת לאט לאט.

אני חושב שזה ספר חשוב. הוא לא יתאים לכל אחד, כי הוא לא קל, אבל הוא כן ספר שיכול לגרום לך לעצור ולחשוב. על מחלה, על בריאות, על משמעות, על הזמן שיש לנו. בהחלט מומלץ.

גם לזיכרון יש חלקי חילוף / נועם נגרי
הוצאת טנג'יר
310 עמודים

ספרים שעוסקים בזיכרון יש להם איכות ייחודית, כמעט מהפנטת. אני אוהב ספרים שחוקרים את תעתועי הזיכרון, את הדרך שבה אנחנו משמרים או מעצבים מחדש את העבר, ו'גם לזיכרון יש חלקי חילוף' עושה זאת בדרך מקורית ומרתקת.

זהו סיפורו של גבר בשנות השלושים לחייו שחוזר לבית ילדותו לאחר מות הוריו, ומוצא את עצמו מתמודד לא רק עם העזבון הפיזי אלא גם עם עזבון רגשי ורוחני שמסרב להתפוגג. תוך כדי שהוא מנסה לסדר את החפצים, להכניס סדר למה שנשאר, הוא מגלה שהבית עצמו מתנגד לנוכחותו, שהוא מרגיש נוכרי בתוך המקום שהכיר כל חייו. הזיכרונות עולים ומתערבבים עם המציאות, והוא מתחיל לשאול את עצמו עד כמה הם אמינים, עד כמה אפשר לסמוך על מה שאנחנו זוכרים.

בתוך כל זה נכנס שכן מסתורי – חוקר זיכרון שהודח מהאקדמיה, אדם שמקדיש את זמנו לשכתוב רגע מכריע מהעבר שלו. המפגש בין השניים מעלה שאלות על הדרך שבה אנחנו בוחרים לזכור, על האפשרות 'להחליף חלקי חילוף' לזיכרונות שלנו. האם אפשר לשכתב את העבר? האם אפשר לסדר אותו מחדש, כמו שמסדרים בית?

הכתיבה של נגרי עדינה ומדויקת, יש בה רגישות לפרטים, לאופן שבו מחשבות מתפתלות, מתפרקות ונבנות מחדש. זהו ספר שמצריך מהקורא לשקוע, להרהר, לקרוא בין השורות. יש בו יופי שקט, כמעט מהורהר, אך הוא מצליח לרגש ולגעת בדיוק בגלל הרגעים הקטנים, בגלל הדרך שבה הוא שוזר את הפרטי והאוניברסלי יחד.

כשקראתי את הספר הרגשתי במידה מסוימת שאני קורא מחדש את ז'ורז' פרק ואין לי ספק שנגרי הושפע ממנו.
נגרי, בדומה לפרק, שואל האם ניתן לשכתב את העבר, אך בעוד שפרק עושה זאת דרך משחקי מבנה וסיפורים מפורקים, נגרי מביא לכך נופך אינטימי ורך יותר, כזה שפועל מתוך תחושת חוסר ודאות מתמשכת אך גם מתוך כמיהה לפיוס.

'גם לזיכרון יש חלקי חילוף' הוא ספר מיוחד, כזה שלא קוראים בריצה, אלא כזה שנותנים לו לחלחל. חוויית קריאה עמוקה ומלאת מחשבה, מומלץ לכל מי שאוהב ספרים שחוקרים את הנפש האנושית ואת הדרך שבה אנחנו כותבים – ומשכתבים – את סיפור חיינו.

מומלץ מאוד, מיוחד מאוד.

המרוץ לתחתית / עמיר פלג
הוצאת גם וגם
337 עמודים

כחובב ספורט מושבע וכמי שעוקב אחרי התקשורת הספורטיבית כבר שנים, קשה לי להישאר אדיש כשעיתונאי כמו עמיר פלג, שידוע ביושרו ובנכונותו לומר את האמת בפנים, מחליט להניח את הקלפים על השולחן ולדבר על הריקבון שפשה בתקשורת הספורט הישראלית. פלג, שבמשך עשרות שנים היה חלק מהתחום הזה, לא מהסס לנקוב בשמות, לציין דוגמאות, ולפרק לחתיכות את המערכות שאמורות לדווח לנו על מה שקורה בעולם הספורט – אבל בפועל עוסקות בעיקר ביצירת מצגי שווא, בנפנוף בסקופים מפוברקים, ובמתן במה לאנשים שבינם לבין עיתונאות אין שום דבר משותף.

הספר מציג תמונה עגומה של הענף: מגישים חסרי מושג, שדרי רדיו שצועקים במקום לנתח, פרשנים שיורים אמירות שטחיות בלי טיפת הבנה מקצועית, ואינטרסים שמכתיבים את סדר היום הרבה יותר מאשר הרצון להביא לציבור מידע מהימן. מי שעקב אחרי כתבותיו של פלג לאורך השנים ימצא כאן את אותה השנינות, את אותה העין החדה שיודעת לזהות את הפייק ולחשוף את האמת שמסתתרת מאחוריו, רק שהפעם הכול מרוכז בספר אחד שמהווה מעין כתב אישום חמור על הדרך שבה התחום הזה הידרדר למקום שבו הוא נמצא היום.

פלג לא סתם מצביע על הבעיה – הוא מביא דוגמאות שמוכיחות עד כמה המצב הידרדר. מאנשי תקשורת ששוכחים מי משחק נגד מי בשידור חי ועד פרשנים שמכנים שחקנים בשמות הלא נכונים, הטעויות המביכות הפכו להיות עניין שבשגרה.

אבל מעבר לפן המקצועי, יש כאן גם סוגיה ערכית. פלג מדבר על חוסר האתיקה המשווע, על הבריתות הסמויות בין כתבים למקורבים, על כתבות מוזמנות, על עיתונאים שהופכים לדוברים בלי למצמץ, ועל הפיכת התקשורת לכלי שרת בידי בעלי אינטרסים. אלה דברים שכולנו יודעים ברמה כזו או אחרת, אבל לראות את זה פרוס בצורה כל כך מקיפה – זו חוויה מעוררת מחשבה, ובעיקר מעוררת דאגה.

הספר המרוץ לתחתית הוא קריאה חובה לכל מי שאוהב ספורט ולא פחות מכך – לכל מי שעדיין מאמין בכוחה של עיתונאות אמיתית. פלג כותב בסגנון חד, שנון, וללא פחד, בדיוק כמו בטוריו לאורך השנים. למרות הנושא הכבד, הקריאה קולחת ומרתקת, והשילוב בין אנקדוטות משעשעות לבין רגעים כמעט טראגיים בהתנהלות התקשורת הופך את הספר לחוויית קריאה מרתקת. עצוב לראות לאן הגענו, אבל לפחות יש מי שמוכן לומר את זה בקול רם. מומלץ בחום, גם אם זה לא ספר שיגרום לכם להרגיש גאווה גדולה בתקשורת הספורט שלנו.

מעבר לכך אני שמח לראות את ההתפתחות של הוצאת גם וגם, הוצאה שאני אישית מאוד אוהב ומקווה שימשיכו להוציא ספרות מעניינת ומעוררת מחשבה.

גלות / ג'וליה פרמנטו־צייזלר
הוצאת אחוזת בית
132 עמודים

ברומן הדוק ומדויק, ג'וליה פרמנטו־צייזלר מגישה לנו יצירה ספרותית שהיא בעת ובעונה אחת אינטימית ורחבה, חודרת לנפש הגיבור ומעלה שאלות מורכבות על צדק, זהות, וגלות – פיזית ונפשית. הספר נקרא בנשימה אחת, אך הוא מהדהד עוד זמן רב לאחר הקריאה, מותיר אותנו עם מחשבות על העולם שבו אנו חיים.

במרכז הספר עומד רובי ירושלמי, במאי קולנוע מוערך מתל אביב, שביום בהיר אחד מוצא את שמו מככב בכותרות, ולא מהסיבות שהתרגל אליהן. בעקבות חשיפות תקשורתיות על התנהלותו כלפי נשים לאורך השנים, הוא בוחר לברוח לדרום אמריקה, לעיירת חוף נידחת שמציעה לו מפלט, או לפחות כך הוא מקווה. אלא שהמציאות רודפת אותו – לא רק בדמות הכותרות שמתפרסמות בישראל אלא גם מתוך עולמו הפנימי, הזיכרונות, והמפגשים החדשים שמאלצים אותו להביט במראה.

לצדו של רובי ניצבת רומי הלר, דוגמנית ושחקנית בתחילת דרכה, שמערכת היחסים שלה איתו מסמלת את מערכת הכוחות בין היוצר למוזה, בין הוותיק לחדש, בין הגבר בעל ההשפעה לאישה שמנסה לפלס את דרכה. דמותה של רומי מורכבת: היא לא קורבן שקט, אך גם לא אוחזת בכל הכוח. היא נעה בין שאיפה לעצמאות לבין התלות הבלתי נמנעת במערכות הכוח של עולם התרבות. הקשר בינה לבין רובי שזור לכל אורך הרומן, והאופן שבו היא נבנית כדמות עצמאית, עם קול משלה, הופך את הספר לעוד יותר מרובד ומעורר מחשבה.

הכתיבה של פרמנטו־צייזלר חדה ומפוכחת, אך בה בעת מלאת חמלה. אין כאן האשמות חד־משמעיות או ציור שטוח של דמויות כטובות ורעות – אלא חקירה מורכבת של אדם שאולי חשב שהוא בשליטה, אך מגלה עד כמה חייו התנהלו מתוך אשליה. הספר עוסק גם בזיכרון הקולקטיבי והאישי, בשאלה האם ניתן לברוח מעברו של אדם, ומה קורה כשאין לאן לחזור.

אחד הדברים המרשימים ביותר בכתיבה של פרמנטו־צייזלר הוא הדיוק – גם בסגנון שלה וגם במבנה הרומן. אין כאן מילה מיותרת, והעלילה נעה קדימה בקצב חד, בלי לאבד עומק או רגש. הדיאלוגים טבעיים, התיאורים קולנועיים כמעט, והרגשות שמציפים את הדמויות נמסרים בכנות כובשת.

מעבר להיותו רומן אישי ופסיכולוגי, גלות הוא גם רומן חברתי. הוא בוחן את העולם שלאחר עידן ה-MeToo מנקודת מבט לא שגרתית ומעלה שאלות שיישארו פתוחות. לא מדובר בניסיון להכשיר מעשים או להקל על השיפוט, אלא דווקא בהזמנה לחשוב – על כוח, על חרטה, על האפשרות לתיקון, אם בכלל.

הרומן/ נובלה החד הזה הוא מסוג הספרים שמעוררים שאלות רבות אצל הקורא וככזה אהבתי אותו מאוד, שקעתי לתוכו ונהניתי מאוד מקריאתו.
זו לא קריאה קלה בהכרח אך היא קריאה נוקבת וחשובה ובעיקר, מאוד מעניינת.

מומלץ.

כאב במסווה אותיות / תומר קליין
הוצאת קתרזיס
68 עמודים

תומר קליין הוא כבר משורר עם מרחק לא קטן של כתיבת שירים וספרים וזהו ספר שיריו החמישיועבורי הראשון שאני קורא.
החוויה מקריאת ספרו של קליין היא חוויה של כניסה לנפש המשורר וכמו השם של הספר הוא עוסק בכאב והתמודדות עם משברים וקשיים במובנים רבים ובכתיבה חודרת ועוצמתית.

תומר קליין לא מתייפייף בכתיבה שלו, השירה שלו נוגעת ולא תמיד נוחה וגם לא תמיד קלה לקריאה.
גם לא בכתיבה שלה וגם לא בתוכן שלה.
השירה של תומר אינה מתייפייפת ואינה מבקשת להקהות את עוצמת החוויה, אלא להציג אותה כפי שהיא – גולמית, חדה וכנה.

כולנו מתמודדים עם כאב וקושי ודווקא בגלל זה הספר של קליין יכול לגעת בכל אחד ואחת מאיתנו, הכתיבה שלו היא אישית ובאה לתאר חוויות שלו אבל אני מוצא אותה קולקטיבית, אני מוצא אותה נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו וכולנו יכולים למצוא בשיר זה או אחר איזה חיבור רגשי חזק.

הפעם פחות הבנתי את הכריכה, בדרך כלל אני מנסה להתייחס אליה ולנסות לחבר את בחירת הדימוי בכריכה לנושאי הספר וכאן הפאטרן של הציפורים פחות התחבר אלי אם כי זו כריכה יפה ומעניינת אבל מבחינה רעיונית לתוכן הספר פחות הבנתי את החיבור.

למרות שהספר עוסק בכאב, אין בו ייאוש מוחלט. קליין משאיר מקום לשבריר של אור, ולו רק בעצם הכתיבה עצמה – היכולת להפוך חוויה כואבת לטקסט פיוטי היא עצמה אקט של תקווה. הקורא אינו רק צופה מן הצד אלא מוצא עצמו מהדהד את התחושות, מזהה רגעים מחייו שלו בתוך המילים.

---

פעמוני עכסן
הוכשתי על ידי המילים,
זעמן נשך בי ניב.
רעל יוד חדר לבשרי,
נטף בי ערש אותיות
אשר צמחו בי כקיסוס.
זר לראשי.
פעמוני עכסן דנדנו
את פעימות המשפטים,
שטפטפו אל
כישור המשקלים
הסובב עצמותי בפלך.
טבולות ידי במרקחת מעשים,
ננשכו, סימני שיניים רועדות,
עד שהפכו אצבעותי לציפורני ארס.
פעמוני עכסן הדהדו
את פעימות המשפטים
שטפטפו ממני.

הליווי / רנה דה סקאטי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מצרפתית: יורי מירון

אין הרבה חוויות קשות כמו ליווי אדם אל מותו.
הייתי במקום הזה כשליוויתי את אבא שלי בבית החולים, זוכר שציירתי אותו כשהוא היה לא במיטבו על מיטת חוליו וזוכר שהציורים שיקפו לי את הסבל והכאב בגסיסה האיטית.

הליווי הוא ספר שלא מפחד להתקרב, להתבונן, לגעת במקום הכי רגיש—האובדן. רנה דה סקאטי כותב בכנות כואבת אך מאופקת על ליווי של חבר קרוב אל סוף חייו, והוא עושה זאת בלי ליפול לקלישאות של אבל ודמעות.

הספר הזה הוא הרבה יותר מתיעוד של פרידה. הוא מבט אינטימי על מערכת יחסים, על הדרך שבה מחלה גוזלת מאיתנו את היכולת לתקשר, אבל גם על האופן שבו חברות אמיתית ממשיכה להתקיים גם בתוך השבריריות הזו. דה סקאטי לא רק מתאר את החוויה—הוא מנתח אותה, חושב עליה, מציב אותה בתוך הקשר רחב יותר של זיכרון, ספרות ומשמעות.

לסגנון של דה סקאטי יש משהו עדין ומדויק, כמעט מהוסס, כמו אדם שמנסה למצוא את המילים הנכונות למשהו שאין לו מילים. הוא לא נסחף לרגשנות מוגזמת, אלא שומר על איפוק שמעניק לספר עוצמה משלו. אין כאן דרמות גדולות, רק רגעים קטנים של הבנה, של מבט שמוחלף, של שתיקה שמספרת הכול.

למרות הנושא הכבד, הקריאה לא מעיקה. להפך—הספר קצר יחסית, ולמרות שהוא מטפל בחומרים רגשיים טעונים, הוא לא מבקש להכביד על הקורא, אלא לשתף אותו בתהליך כמעט פילוסופי של הבנה וקבלה.

למרות המינימליזם של הספר הוא מצליח להכיל עולם ומלואו של רגשות ושל כציבה אינטימית וחיבור אישי בין בני אדם.
דווקא המינימליזם הזה מצליח לגעת ברגש של הקורא ואת זה אהבתי.

אבל יותר מהכול, זהו ספר על נוכחות. על איך להיות שם, איך להישאר לצד מישהו גם כשהוא הולך ונעלם. זו חוויה אוניברסלית, כי בסופו של דבר, כולנו נעמוד במקום הזה—אם כמלווים, אם כנעזבים. הספר הזה מזכיר לנו כמה זה חשוב להיות שם, באמת.

אחרית הדבר של המחבר היא מרגשת וחשובה
הנושא של המודעות לאיידס שבתקופה עליה מספר דה סקאטי היא תקופת בורות ודיעות קדומות שהשפיעה רבות על התמותה מהמחלה והרתיעה של אנשים מהחולים בה. השיח שמעלה הספר הוא חשוב מעבר לליווי עצמו אלא למקום של מודעות בכל מה שקשור לידע על המחלה וליחס אל חוליה.

לא ספר קל, אבל ספר חשוב.

חיים מת / דקל אייזן
הוצאת ספרי ניב
570 עמודים
חיים מת שכתב דקל אייזן הוא מסוג הספרים שמפתיעים אותך. במבט ראשון, נדמה שזהו עוד סיפור על התמודדות עם אובדן, אך ככל שמתקדמים בקריאה מתגלה עומק אחר—סיפור על זיכרון, חברות, החמצה, והכוח של היצירה לשנות מציאות. למרות הנושא הכבד, הכתיבה קלילה, קולחת ומהנה, והספר נקרא כמעט בלי שמרגישים, כמו סרט טוב שלא רוצים שייגמר. ניכר שהוא נכתב באהבה ותשוקה אמיתית, והתוצאה היא רומן שנקרא בהנאה רבה, למרות אורכו.
העלילה מתמקדת בבני, במאי קולנוע שמתבקש ליצור סרט הנצחה לחיים, חבר ילדות שנפל במלחמת לבנון השנייה. הבקשה מגיעה מאמו של חיים, אריאלה שלף, שמקווה שהסרט ישאיר אחריו זיכרון משמעותי. אלא שלבני יש היסטוריה מורכבת עם חיים—חברותם ידעה עליות ומורדות, ולא תמיד הייתה מושלמת כפי שנראה כלפי חוץ. נוסף לכך, הוא התמודדויות אחרות בחייו מה שלא עושה את זה קל יותר. העבודה על הסרט הופכת למסע אישי שבו בני נאלץ לבחון מחדש את העבר, את הבחירות שעשה, ואת החבורה שהייתה פעם בלתי נפרדת והתפרקה עם השנים.
אחד הדברים הבולטים בספר הוא הדרך שבה דקל אייזן כותב דיאלוגים. הם חדים, מציאותיים, מלאי הומור וציניות, ומשקפים בצורה אותנטית את הדינמיקה בין דמויות שהיו פעם חברים קרובים אך התרחקו. הוא מצליח להעביר את התחושה של מפגשים מחודשים עם אנשים מהעבר—החום, המבוכה, ההתרגשות וגם המטענים הישנים שצפים על פני השטח.
מעבר לסיפור האישי של בני, הספר עוסק גם בזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה. איך אנחנו מנציחים את אלו שאינם? האם דמותם האמיתית נשמרת, או שאנחנו בונים סביבם נרטיב שמשרת את מי שנותר? דרך הדילמות של בני כבמאי, הספר מציב שאלות על הדרך שבה אנחנו בוחרים לזכור את אלו שאיבדנו.
כמי שגר בפתח תקווה, אני תמיד אוהב לקרוא ספרים שיש להם חיבור לעיר הזו , אבל מעבר לפרובינציאליות בסוף מדובר בספר מהנה למדי.
לא צריך להבהל מעובי הספר, הוא אמנם עב כרס יחסית אבל הוא זורם מאוד, קליל באופן יחסי לנושא בו הוא עוסק ומהנה במידה רבה..
בסופו של דבר, זהו רומן שמתמודד עם נושאים עמוקים כמו אובדן, חברוּת ומשמעות החיים, אך עושה זאת בגישה קלילה, נגישה ואינטליגנטית.
חמוד ומהנה.

הקרב על המערב / דגלאס מאריי
הוצאת שיבולת
304 עמודים
מאנגלית: ענבל אלוני

דאגלס מאריי הוא כותב חד ומנומק, גם אם לא תמיד אני מסכים עם כל מה שהוא אומר. הספר הזה, הקרב על המערב, מתמקד בנקודה מעניינת – איך התרבות המערבית, שבעבר הייתה מקור לגאווה, הפכה למטרה קבועה לביקורת ולביטול. מאריי טוען שיש תהליך מתמשך של הרס עצמי במערב, שבו אנחנו לא רק מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמנו, אלא עושים זאת באופן כמעט בלעדי, תוך התעלמות מההיסטוריה של עמים אחרים.

הספר כתוב בצורה חדה וברורה, עם לא מעט דוגמאות שממחישות את הרעיון שמאריי מנסה להעביר. הוא מצביע על כך שהתמקדות היתר בעוולות העבר של המערב (כמו קולוניאליזם ועבדות) הופכת לכלי לניגוח ולא לדיון מאוזן, ושבסופו של דבר, במקום ללמוד מהעבר ולהמשיך הלאה, החברה המערבית עסוקה בהלקאה עצמית מתמדת.

אני חושב שיש משהו נכון בטענות שלו. אכן, לפעמים הביקורת נגד המערב נוטה להיות חד-צדדית, ולשכוח שהרעיונות של חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם צמחו כאן. מצד שני, העולם לא קופא על שמריו, והיסטוריה היא לא דבר מקובע. זה נכון שהמערב תרם רבות לעולם, אבל זה לא אומר שאסור לנו לשים דגש גם על השינויים החברתיים והאתגרים החדשים. העולם של היום שונה מהעולם שבו נכתבו ספרי ההיסטוריה שמאריי מתייחס אליהם, וצריך גם להסתכל קדימה, לא רק להגן על העבר.

בסופו של דבר, הקרב על המערב הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה, במיוחד למי שמתעניין בשיח התרבותי והפוליטי של התקופה. הוא כתוב היטב, מלא באנרגיה ובטיעונים חדים, אבל לטעמי, הוא גם קצת חד-ממדי. הייתי שמח לראות בו יותר מקום להכרה בכך שהעולם מורכב, ושהביקורת על המערב היא לא בהכרח התקפה, אלא לפעמים גם ניסיון לתקן ולהשתפר..