המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד / רוברט לואי סטיבנסון
הוצאת עם עובד
140 עמודים
תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר: בתיה גור

סדרת "קלאסי כיס" של הוצאת עם עובד היא מתנה נהדרת לאוהבי ספרות: פורמט מוקפד, עיצוב מרהיב, תרגום איכותי ובחירה מדויקת של יצירות שהזמן רק מוסיף להן עומק. יש משהו כמעט טקסי בפתיחת הספרים האלה — כאילו הספרות העולמית מצטמצמת לכיס, ונפתחת מחדש מתוך ענווה ויוקרה גם יחד. בחרתי להתחיל עם הספר הקלאסי של רוברט לואי סטיבנסון ולא התאכזבתי.

הנובלה הגותית הקצרה הזאת, שפורסמה לראשונה ב-1886, מלווה את עורך-הדין מר אטרסון שמתחיל לחשוד כי חברו הטוב, ד"ר ג'קיל, סחוף בתוך קשר מסוכן עם אדם אפל וחמקמק בשם מר הייד. ככל שהעלילה מתקדמת, הסיפור הופך למותחן פסיכולוגי שמטשטש גבולות בין מוסר לרוע, בין זהות אחת לשנייה — ולבסוף מתגלה כסיפור על פיצול נפש עמוק.

מבחינתה של הספרות הגותית, המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד הוא ציון דרך. סטיבנסון לוקח את יסודות הז'אנר — ערפל לונדוני, רחובות אפלים, דמויות כפולות, חשש מהלא-ידוע — ומשלב בהם תובנות פילוסופיות שנוגעות לליבה של הנפש האנושית. זהו לא רק סיפור על מפלצת, אלא על המפלצת שבתוך כל אחד מאיתנו. הבחירה של ג'קיל להמציא שיקוי שמשחרר ממנו את הייד מבטאת פנטזיה מוכרת: להשתחרר מהרסן המוסרי בלי לשלם את המחיר. אלא שהניסוי הזה, כמובן, משתבש – לא בגלל השיקוי, אלא בגלל מה שהוא חושף.

במובן הזה, הסיפור הפך לאחת מהאלגוריות החשובות ביותר של התרבות המודרנית: על הדואליות שבאדם, על הסכנה שבהכחשת הצדדים האפלים שלנו, ועל הקו הדק שמפריד בין צדיק לפושע. הייד אינו "האחר" של ג'קיל — הוא ג'קיל עצמו, בלי מסכות. וזו אולי התובנה המטלטלת ביותר שהספר מציע.

בזכות שפתו המדויקת, קצבו הדינמי והעומק המוסרי שלו, המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד הוא ספר שנשאר איתך הרבה אחרי הסיום. לקרוא אותו שוב במהדורת הכיס של עם עובד — זו הזדמנות להיזכר כמה ספרות יכולה להיות פשוטה אך מצמררת, קטנה בגודלה אך עצומה במשקלה.

אחרית הדבר המרתקת של בתיה גור עוזרת להבין את עומק היצירה, את המחבר ואיך הוא הגיע לכתיבת היצירה הקלאסית הזו.
מומלץ.

חוכמת הבבושקה / רוביק רוזנטל, בוריס זיידמן
הוצאת פתגם
197 עמודים

אני אמנם לא רוסי אבל הילדים שלי חצי בלארוסים ובמשך 15 שנה ביליתי את רוב זמני מוקף במשפחתה הרוסית של אם ילדי

ייתכן מאוד שחלק מאמרות הכנף בספר והפתגמים הנפלאים שנמצאים פה אני שמעתי כי חלק מהן שגורים בפי הרוסים הותיקים באופן טבעי.

אבל מכיוון שרובם נאמרו ברוסית לא הבנתי סביר להניח.
מה שכן הפולקלור, השפה, האוכל, התרבות, האמונות התפלות, תפיסת העולם לגבי מערכות יחסים, בעלי חיים, פילוסופיה, ועוד ועוד את זה חוויתי בהחלט.

הספר הזה מעבר לאריזה היפה, לגרפיקה המושקעת ולרעיון היפה הוא אוצר מילולי של תרבות שלמה שלא מוכרת לנו הישראלים הלא רוסים אבל כל כך כיף להכיר אותה ורוביק רוזנטל יחד עם בוריז זיידמן מנגישים לנו את התרבות הזו על פתגמיה, אמירותיה וחוכמתה.

הספר המקסים הזה מחולק ל23 פרקים כשכל פרק עוסק בתחום אחר ומשקף יסודות של ההווי הרוסי מבעלי חיים, התנהגות ותרבות, אוכל, היחס לזקנים וצעירים, דת ואמונה ועוד ועוד. בכל פרק יש פתגמים ואמרות כתובים ברוסית ומתורגמים לעברית והקדמה והסבר.

הכל צבעוני, עשיר וחי מאוד. ספר שכיף לצלול לתוכו ולהנות ממנו וגם ללמוד על התרבות העשירה הזו.

דבר נוסף שמעניין בספר הזה הוא שכל האיורים בו נעשו בבינה מלאכותית וזה מעניין. האיורים מושקעים מאוד, מלאי חיים, משקפים את התרבות הרוסית ומסוגננים באופן מיוחד.

יופי של ספר ויופי של אריזה שכיף להחזיק אותה בספריה הביתית.

מניפסטים / פרננדו פסואה
הוצאת הבה להבא
202 עמודים
תרגם מפורטוגזית, צרפתית ואנגלית: ארז וולק

יש ספרים שאתה קורא כדי להבין. יש ספרים שאתה קורא כדי להרגיש. ויש ספרים שאתה קורא כדי להתבלבל. מניפסטים של פרננדו פסואה הוא מהסוג השלישי — וככל שאתה נאבק יותר למצוא בו פשר, כך אתה מתקרב יותר למה שכנראה היה לב הספר: לפקפק בעצם הצורך בפשר.

אני מעריץ את פסואה, ממש מעריץ. הוא המשורר האהוב עלי ואחד האנשים הכי מוכשרים ומאתגרים ספרותית שהחזיקו עט ביד.
וזה לדעתי אחד הספרים שהכי היה קשה להתייחס ולכתוב עליהם.

זו לא קריאה נעימה. היא מאתגרת, מתסכלת לפרקים, ולעיתים אפילו מרגישה כמו טריק אינטלקטואלי שאתה לא בטוח אם להשתחוות בפניו או לזרוק אותו מהחלון. אבל היא כן תופסת אותך, אוחזת לך במחשבה כמו מישהו שתפס לך את הכתף ברחוב ושואל: "תגיד, אתה באמת מאמין במה שאתה חושב?"

פסואה, הגאון הפורטוגלי שכתב בזהויות בדויות, נוכח ונעדר בספר הזה בו-זמנית. אין פה קול אחד. אין דרך אחת. כל מניפסט הוא כמו גפרור שנדלק ונכבה תוך רגע, אבל משאיר אחריו עשן צורב. הוא שואל שאלות על משמעות, על שפה, על עצם הקיום. לפעמים ברצינות תהומית, לפעמים באירוניה ברורה, לפעמים בתימהון אינפנטילי כמעט.

המשפט על הכריכה — "למילה מצי אות אין משמעות" — הוא אנטי-מניפסט בפני עצמו. הוא שיבוש מכוון שמחזיר אותנו לשאלה מהי מילה, מהי משמעות, ואיך נבנית מציאות דרך סימנים מקריים כמעט. ובמובן הזה, הקריאה בספר דומה לקריאה בשפה שאיננה שלך: אתה מזהה מילים, מבין קווים כלליים, אבל מרגיש שיש משהו שנשאר תמיד חמקמק.

אין כאן עלילה. אין כאן "מה המסר של הספר". גם כשפסואה מצהיר משהו — הוא מיד מערער עליו בהמשך. זוהי כתיבה שמסרבת להתייצב, שבונה בית רק כדי להפיל אותו. ואם אתה רגיל לספרים עם התחלה, אמצע וסוף, אתה תרגיש תלוש. אבל אם אתה פתוח לאי-וודאות, לזרם תודעה אינטלקטואלי שלא מפחד להפר את עצמו — תמצא כאן קרקע פורייה לשאלות הכי עמוקות שלך על עצמך.

זה לא ספר שניתן "לסיים". זה ספר שחוזרים אליו, כמו לחלום שחוזר שוב ושוב בלילה, עם וריאציות קלות אך משמעותיות. כל פעם קוראים בו אחרת, כי כל פעם אתה מישהו אחר.

ולמרות האינטלקטואליות, יש פה גם כאב. געגוע לאמת. ניסיון נואש להיאחז במילים גם כשהן בוגדות בך. זו כתיבה של אדם שלא מפחד לגעת בטירוף, בפיצול, בריק. ובכך – דווקא בכך – יש בה יופי מוזר, חריג, בלתי ניתן לתרגום.

לא כל אחד יתחבר לספר הזה. זה לא ספר "טוב" במובן הרגיל. אבל הוא כן אחד מאותם טקסטים נדירים שבזמן שאתה קורא אותם, אתה לא מרגיש נוח בתוך העור שלך. וזה, מבחינתי, הישג ספרותי לא פחות ממרשים.

איפה אמצא עלה / אודי הניס
הוצאת תשע נשמות
268 עמודים

יש ספרים שמתעקשים לערער אותך. לא דרך צעקה, אלא דרך השתקפות מעוותת שאתה לא מצליח להסיט ממנה את המבט. "אולי אמצא עלה" של אודי הניס הוא ספר כזה – מלא חיים, מלא פחדים, מלא הומור, ומלא אימה שקטה שמחלחלת לאט, דרך כל משפט שני.

הגיבור, שמשון לוי, יתום מהוריו מגיל אפס, גדל אצל סבו – חיים, ניצול שואה שרואה את ההיסטוריה לא כמשהו שעבר, אלא כמשהו שמתקרב. חיים מכין את נכדו לשואה השנייה: מנטלית, פיזית, לוגיסטית. כל רגע של ילדות הופך להיות אימון הישרדות, כל חיבוק עטוף בצל כבד של פחד משמיד.

המסע של שמשון לא נגמר בילדות. הוא ממשיך לנסות לחיות חיים "נורמליים" — מפיק מוזיקלי תל-אביבי, גבר שמנסה לאהוב, להצליח, לשכוח. אבל הפצעים שסבו חפר לו בנשמה לא נרפאים. להפך – הם מחפשים הזדמנות לפרוץ החוצה.

וההזדמנות הזאת מגיעה בגרמניה.

שם, כשהוא נוסע לכאורה לפרויקט תמים, הוא נשאב לאירוע מוזר ומצמית: חטיפה. החוטף, אדם בשם דיטר שולץ — דמות מסקרנת, ספק סדיסט אינטלקטואלי, ספק פעיל אידיאולוגי לא תובע כסף, אלא מציב בפני שמשון דרישות הזויות של חשבון נפש. הדיאלוגים ביניהם מתוחים, אבסורדיים, מתוחכמים. דיטר הוא לא קלישאה נאצית, אלא מראה שחורה לחברה שמתכחשת לעברה, וליהדות שלא יודעת אם היא צל או קול.

החטיפה הופכת את מה שהיה רק חרדה קיומית לטלטלה מוחשית. שמשון נאלץ לשחזר, להתווכח, להודות, ובעיקר — להבין מי הוא אחרי כל השנים שבהן ניסה לברוח מעצמו.

הספר כתוב בשפה עשירה, אבל לא מתנשאת. מלא המצאות לשוניות קטנות, נגיעות סאטיריות, רגעים מבריקים של כאב ואירוניה. הוא מצליח להיות שנון בלי להתייפייף, עמוק בלי להיות כבד מדי.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת ערעור. לא רק על הסיפור, אלא עלינו. על איך אנחנו חיים בתוך מורשות שהושתלו בנו, איך הפחדים של הדור הקודם מחליקים לתוך הפינות הכי אינטימיות של החיים שלנו, ואיך לפעמים צריך דמות כמו דיטר שולץ כדי לחשוף את זה באור.

זה ספר שמערבב זיכרון והזיה, עבר והווה, טראומה וצחוק. לא מתאים למי שמחפש עלילה "ברורה", כן מתאים למי שמוכן להסתכל לפחדים בעיניים – ולשאול אותם מאיפה הם הגיעו.

אפיגרמים מתוך האנתולוגיה היוונית
הוצאת שוקן
188 עמודים
ערך ותרגם מיוונית: אהרן שבתאי

הספר "אפיגרמים מתוך האנתולוגיה היוונית" בתרגום אהרן שבתאי הוא אוסף שירים קצרים מהעולם היווני העתיק, שרבים מהם נכתבו לפני יותר מאלפיים שנה. למרות הזמן שחלף, הרבה מהשירים האלה מרגישים מפתיעים, חכמים, מרגשים, ולעיתים גם מצחיקים מאוד – והם מצליחים לגעת בדברים שמעסיקים אותנו גם היום: אהבה, מוות, זקנה, תשוקה, בדידות, הנאה מהחיים, וגם לא מעט הומור עצמי.

המילה "אפיגרם" מתארת שיר קצר מאוד, כמו הברקה שירית – לפעמים של שורה אחת או שתיים – שמצליחה להעביר רעיון, תחושה או סיפור שלם בקצרצר. חלק מהאפיגרמים היו במקור כתובות על מצבות, חלק היו ברכות, חלק פשוט הלצה טובה. אבל כולם נכתבו בידיים של משוררים מעולים שהיו להם עין חדה ולב רגיש.

הייחוד של הספר הזה הוא לא רק בטקסטים עצמם, אלא גם בתרגום של אהרן שבתאי. הוא מצליח להעביר את האווירה והעוקץ של השירים היווניים בלשון עברית עכשווית, פשוטה, טבעית ומלאת חיים. זה תרגום שלא מנסה "להרשים" או להתייפייף, אלא להעביר את הקול האנושי, הישיר, של מי שכתב את השירים האלה לפני אלפי שנים – וזה עובד.

מי שיקרא את הספר ימצא בו שלל קולות – משוררים שמדברים על יין, על נשים יפות, על מוות פתאומי, על כישלונות, געגועים או הנאות קטנות של החיים. השירים האלה לא נכתבו בשביל טקסים או מלכים, אלא בשביל בני אדם רגילים.

לסיכום, זה ספר שפותח חלון לתרבות אחרת, אבל מרגיש ממש קרוב. הוא מתאים לקריאה מדודה – כמה שירים בכל פעם – וכל אחד מהם הוא מין פנינה קטנה של מחשבה או רגש. ספר לחובבי שירה, להוגים שקטים, ולמי שמחפש רגעים קטנים של חוכמה פשוטה.

קו ארוך מחוק, מחשבות על תקווה בימי מלחמה
עורכות: מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש
הוצאת שתים
193 עמודים
יש ספרים שקשה לקרוא אותם, אבל יותר קשה לא לקרוא אותם.
"קו ארוך מחוק" הוא בדיוק כזה ספר – לא קל, אבל חשוב. לא אסקפיזם, אלא ספר שמזמין אותך להתבונן, לחשוב, להרגיש, ובעיקר – לא להפסיק להאמין.

בתקופה הקשה הזו יצאו ספרים רבים שעוסקים במלחמה, בתחושות, בעדויות, בכאב ובקושי לתפקד בתוכה. יצאו גם ספרים שמדברים על אופטימיות, על איך שומרים על אופטימיות כזו, איך מתפקדים בתוך הכאוס.
הספר הזה הוא אחד מהם.
זו לא יצירה אחת, זו מקהלה של קולות. כל כותבת וכל כותב מביאים פרספקטיבה אחרת, מילות תקווה שמחפשות אור בין קווי האופק העכורים של מלחמה – מלחמה אמיתית, עכשווית, יומיומית. הספר נכתב ונערך בזמן מלחמת חרבות ברזל, אבל התחושה היא שהוא פונה לא רק לרגע הזה – אלא למשהו עמוק יותר, מתמשך. למקומות שבהם התקווה לא מתעוררת בגלל תוצאות, אלא למרות כל מה שאין.

יש משהו אמיץ באסופה הזאת. אמיץ לכתוב על תקווה דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתכנס בכאב. אבל הספר הזה לא מתעלם מהכאב – להפך, הוא שוהה בו, מסתכל עליו ישר בעיניים, ובאותה נשימה גם משרטט קווים חדשים: של אנושיות, של סולידריות, של אמונה בחיים משותפים.
אהבתי במיוחד את הטקסטים שלא חיפשו לנחם, אלא פשוט שיקפו אמת – גם כשהיא סדוקה. יש בהם פשטות, חמלה, עומק. הם מזכירים את מה ששכחנו – שתקווה זו לא מילה רכה, זו מילה עקשנית. מילה שדורשת עבודה. וגם כתיבה.
הקריאה פה היא לא ליניארית – כל פרק הוא עולם בפני עצמו, ולפעמים הרגשתי צורך לעצור, לנשום, ולחזור. אבל כל פרק כזה הוא כמו אבן קטנה בשביל, שמסמן דרך שלא תמיד רואים אותה כשצועדים. אולי בגלל זה בחרו בשם "קו ארוך מחוק" – כי גם מה שמחוק, אולי עוד אפשר לכתוב מחדש.
הספר הזה מזכיר שיש מקום לתקווה גם בעידן של פחד. שהוא לא רק תגובה למציאות, אלא מעשה של יצירה. ויותר מהכול – הוא עדות לכך שעדיין יש מי שמאמין באפשרות לדבר, לשמוע, לחשוב יחד, גם כשנדמה שהכול מתפרק.

הכותבים מגוונים מאוד, פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, אנשי ספרות, סוציולוגים ועוד מה שמייצר גיוון בטקסטים.
ספר שילווה אותי עוד זמן, ויעלה בזיכרון בכל פעם שארגיש שהתקווה מתחילה להתפוגג.

אדם טוב קשה למצוא / פלאנרי או'קונור
הוצאת מודן
224 עמודים
מאנגלית: רנה ליטוין

הנה ספר שאני כל כך שמח שתורגם מחדש.
לא יצא לי לקרוא אותו בעבר וגם לא את פלאנרי או'קונור ואני שמח שיצא לי שכן קריאה בסיפורים הקצרים שלה זו חוויה.

הספר הזה, קובץ סיפורים קצרצרים, מצליח להישאר הרבה אחרי שסיימתי אותו.
לא בגלל שהוא רועש או מנסה לזעזע, אלא להפך – בגלל שהוא שקט, יבש, מדויק.

פלאנרי או'קונור כתבה בדרום ארצות הברית בשנות החמישים, והמרחבים האמריקאיים האלו נוכחים כמעט בכל סיפור – עיירות קטנות, כבישים צדדיים, בתים עם חזית מתקלפת ומילים שנאמרות בחצי פה.
הסיפורים עצמם נראים לפעמים פשוטים – על משפחות, ילדים, אנשים שמתמודדים עם היומיום – אבל מתחת לפני השטח יש תמיד משהו מבעבע.
הסיפור הפותח, "אדם טוב קשה למצוא", אולי הכי מפורסם בקובץ, מציב מול הקורא סבתא עקשנית, משפחה בדרכים, וכביש אחד שמוביל למפגש עם עבריין נמלט.

אבל זה לא סיפור על פשע. זה סיפור על אשליה. על הפער בין הדימוי שיש לנו על עצמנו לבין מי שאנחנו באמת.
כך גם בשאר הסיפורים: או'קונור לוקחת דמויות רגילות – ילד שכותב שירה, מוכר תנ"כים, אישה שמבקרת חמותה – ומניחה להן לעמוד במבחן קטן. לפעמים זה רגע של הבנה, לפעמים חוסר הבנה מוחלט. לפעמים הסיפור נגמר כשנדמה שהוא רק התחיל.

יש הרבה נוכחות של דת בקובץ, אבל לא של דידקטיקה או הטפה. הדמויות מאמינות, מחפשות, נאבקות. לפעמים מתעקשות על עקרונות שמאבדים את הקשרם. פלאנרי או’קונור מצליחה לגעת בשאלות מוסריות מבלי להטיף. היא פשוט מניחה את הדברים, ונותנת להם לדבר.

הכתיבה שלה לא מתייפייפת. משפטים קצרים, מדויקים. בלי רגשנות, אבל עם עומק. מין שילוב בין סגנון חסכוני לתובנה חדה. היא לא מנסה לעורר הזדהות, אלא הבנה.
הקריאה בקובץ הזה מזכירה לי למה אני אוהב סיפורים קצרים. כי בתוך עמודים ספורים אפשר לפתוח עולם. וכל סיפור כאן נפתח אחרת – לפעמים בצחוק קטן, לפעמים בשתיקה.
התרגום של רנה ליטוין מרגיש נאמן לטון הזה – פשוט, מדויק, לא מתחכם.
זה לא קובץ שיקרא את עצמו לבד. הוא דורש תשומת לב. אבל הוא גם לא מכביד. כל סיפור הוא רגע קטן של מבט – לפעמים על אחרים, לפעמים על עצמנו. וזה, כנראה, מה שהופך את הספר הזה לטוב באמת.

שלטון החוק בישראל / יצחק זמיר
הוצאת כנרת זמורה דביר
97 עמודים

קשה להפריז בחשיבותו של ספר קטן בממדיו הפיזיים אך רחב כל כך בתוכנו, כמו שלטון החוק בישראל מאת פרופ' יצחק זמיר. ספר שמצליח, במילים מדויקות ומאופקות, לזקק תמצית של רעיון דמוקרטי מהותי – רעיון ששואף להיות מובן מאליו, אך בישראל של השנים האחרונות הוא הופך למוקד למאבק ולוויכוח.

זהו לא ספר משפטי במובן הטכני או האקדמי. הוא נכתב אמנם על ידי שופט בית המשפט העליון בדימוס, אך הוא פונה אל הקוראים בגובה העיניים. לא צריך ללמוד משפטים כדי להבין את הספר הזה, אבל קשה לקרוא אותו מבלי להרגיש שהוא מלמד אותך משהו מהותי על המקום שבו אתה חי.

יצחק זמיר כותב לא רק מתוך ידע עמוק, אלא גם מתוך יושר פנימי. הוא מציג את עקרונות שלטון החוק – השוויון בפני החוק, עצמאות מערכת המשפט, אחריות שלטונית – לא כהפשטות מופשטות אלא ככללי משחק בסיסיים, שבלעדיהם אין באמת דמוקרטיה. הוא גם לא נרתע מלהראות מתי וכיצד הכללים האלה הופרו, ובמיוחד כיצד הם נמצאים תחת מתקפה כיום.

מה שהופך את הקריאה בספר למרגשת כמעט, זו התחושה שאתה שומע קול של אדם שנושא באחריות, קול שמביט נכוחה במציאות ולא מהסס לומר דברים ברורים, גם כשהם לא נוחים. זמיר לא כותב מתוך תסכול, אלא מתוך תקווה. מתוך אמונה שכאשר שומעים את הדברים בשם אומרם – מי ששירת את המדינה שנים רבות, מי ששילם מחיר על יושרו – אי אפשר להישאר אדיש.

הספר מוקדש לקורבנות השביעי באוקטובר, וההקדשה הזו מהדהדת בין הדפים. היא הופכת את הדיון בשלטון החוק למשהו מוחשי, כמעט אישי. כאילו לומר – לא מדובר כאן על תיאוריה. מדובר על חיים שלמים, על עתיד של חברה שלמה.

שלטון החוק בישראל הוא לא ספר פרוזה, ובכל זאת יש בו משהו פיוטי, במובן העמוק של המילה. הוא כתוב בעברית יפה ונקייה, בשפה שיש בה דיוק ויש בה לב. הוא לא סוחף אותך כמו רומן, אלא מחזיק אותך כמו מצפן. מזכיר לך, ברוך אך בנחישות, מה חשוב באמת.

וקשה לא להרגיש בסוף הקריאה, שדווקא מתוך קושי, מתוך מציאות מורכבת, צומחת אמירה חדה ונוקבת על מה צריך להיות – ואיך עדיין אפשר לשמור עליו.

נערות / ג'. מ. קוטזי
הוצאת עם עובד
178 עמודים
מאנגלית: אברהם יבין

לא קראתי את שני הספרים האחרים בטרילוגיה האוטוביוגרפית של קוטזי, אבל אני מאוד אוהב את הסופר הדרום אפריקאי הנפלא הזה וקור לא מעט מספריו ואני שמח שבסוף הצלחתי גם להגיע לממואר הזה.

התחושה בקריאת נערות היא של ספר שעומד בפני עצמו, ובו בזמן הוא חלק מסיפור חיים רחב יותר, מסע התבגרות של ילד בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, מסע של ניכור, של חיפוש זהות ושל התמודדות עם עולמות שמתרחקים זה מזה.

הילד שבמרכז הספר, בן דמותו של קוטזי, הוא ילד חכם, רגיש ובעיקר מאוד בודד. הוא חי עם משפחתו בעיירה ווסטר, מרגיש זר בין חבריו לכיתה, מרוחק מאביו, קשור אך גם מתבייש באמו. זה לא סיפור של ילדות תמימה – זהו סיפור של ילד שמתבונן בעולם בעיניים חדות, ביקורתיות, ילד שרואה את הפערים, את האלימות השקטה שמפעפעת בכל, את הדיכוי שבחברה שהוא גדל בה, גם אם הוא עדיין לא מצליח לתת לזה שם.

הילד הזה הוא לא גיבור גדול, הוא לא חווה הרפתקאות מרגשות, הוא לא משלים עם עולמו – הוא בעיקר מתבונן, מנתח, מתלבט. והספר הזה הוא בדיוק כזה: מאופק, חד, ישיר, מלא בהרהורים קטנים שמצטברים יחד לדיוקן של ילד שמרגיש תמיד מעט מחוץ למקום שבו הוא נמצא.

קוטזי, כהרגלו, כותב בשפה פשוטה אבל חותכת. הוא מספר סיפור אישי מאוד, אבל בתוך הסיפור האישי הזה נמצאת דרום אפריקה של שנות ה-50 – חברה גזענית, כוחנית, מלאה בחוקים לא כתובים שמכתיבים לאן כל אחד שייך. והילד הזה, דווקא כי הוא בן לקבוצה השלטת, דווקא כי יש לו כביכול את כל היתרונות, מרגיש שהוא שייך לשום מקום. הוא מתבייש באביו, הוא לא בטוח איך עליו להתנהג עם חבריו, הוא נע בין תרבות אפריקאנרית לתרבות אנגלית, לא מצליח להיטמע באף אחת מהן באמת.

זה לא ספר עם עלילה גדולה, אלא עם אווירה חזקה מאוד. קוטזי מצליח לגרום לנו להרגיש את הניכור של הילד הזה, את המבוכה, את הקושי. וזה כתוב כל כך טוב, כל כך מדויק, שאי אפשר להישאר אדישים.

אני אוהב ספרים כאלה, ספרים שלוקחים אותך עמוק לתוך תודעה של דמות, שנותנים לך לחוות את העולם שלה מבפנים, גם כשהעולם הזה לא נוח, גם כשהוא מלא בסתירות, גם כשהוא לא תמיד ברור. וקוטזי עושה את זה בכישרון אדיר.

אין פה רגעי שיא דרמטיים, אין פה סיפור סוחף במובן הרגיל, אבל יש פה כתיבה כל כך יפה, כל כך מדויקת, ויש פה אמת. ואלה הדברים שאני מחפש בספרים.

לראות את השמיים הכחולים / הדס קלדרון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
134 עמודים
מצרפתית: סברינה בלהסן־נימצוביץ'

יש ספרים שהם יותר מסיפור. הם עדות, הם זעקה, הם לב פועם של כאב ותקווה. "לראות את השמיים הכחולים" של הדס קלדרון הוא בדיוק ספר כזה. זהו ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו, ספר שמהדהד בראש גם הרבה אחרי שמניחים אותו בצד.

אי אפשר לפספס את הדס קלדרון, אי אפשר היה לפספ אותה בתקשורת מהיום הראשון והעמידה שלה אל מול המצלמות והמאבק שלה על שחרור ילדיה ובן זוגה לשעבר.
האישה הזו אמיצה וחזקה ובעיקר, נוכחת ועכשיו מתגלה שהיא יודעת לספר את הסיפור שלה בעוצמה.

הדס קלדרון לא כותבת רק על מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023. היא כותבת על איך החיים מתהפכים בשניות, איך רגע אחד מפריד בין עולם שלם לבין תהום שלא ניתן לשער את עומקה. היא כותבת על הפחד המשתק, על האובדן, על החוסר ודאות, על התקווה שמסרבת להיעלם גם כשנראה שהכול אבוד. היא כותבת על הקיבוץ שלה, ניר עוז, ועל האנשים שחיו שם—קהילה שאיבדה רבע מחבריה ביום אחד.

הספר נכתב מתוך שבר שלא ניתן לאחות, אבל הוא לא מתמסר רק לכאב. קלדרון מצליחה לכתוב גם על אהבה, על כוח, על הרצון להילחם, על מה שנשאר אחרי שהכול נלקח. היא כותבת על אמא שלה שנרצחה, על האחיינית שלה שלא חזרה, על שני ילדיה שנחטפו לעזה, על הימים הארוכים של חוסר ידיעה, ועל הרגע שבו הצליחה סוף סוף לחבק אותם שוב. אבל החיבוק הזה לא סוגר את הפצע, כי עדיין יש חטופים, ועדיין יש משפחות שמחכות.

הקריאה בספר הזה קשה, כי הוא אמיתי. כי אי אפשר לקרוא אותו מרחוק, הוא מכריח אותך להיות שם, להרגיש את החרדה, את הכעס, את הכאב. אבל לצד זאת, יש בו גם כוח עצום. כוח של אמא שלא נכנעת. כוח של מי שמסרבת לשתוק, מי שמדברת גם בשם אלה שלא יכולים לדבר יותר.

"לראות את השמיים הכחולים" הוא ספר שכולו לב. הוא תזכורת כואבת למה שהיה, אבל גם קריאה ברורה למה שצריך להיות. כי אסור לשכוח. כי יש עוד מאבק שנמשך. כי יש עוד תקווה, למרות הכול.

בסוף הספר הדס מזכירה את שמות כל החטופים והחטופות נכון לדצמבר 24 ומאז כבר הרבה השתנה.
הספר ראה אור לראשונה בצרפת ותורגם מצרפתית.
מומלץ.