המודל של פיקמן, המוזיקה של אריך זאן / ה.פ. לאבקראפט
הוצאת קתרזיס
80 עמודים
תרגום מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

יש ספרים שאתה מחזיק ביד, והם מיד מבהירים לך – אתה לא הולך להרגיש כאן נעים. לא תתרגש, לא תזדהה, לא תסיים אותם בתחושת התעלות.
הספר הזה, שמאגד שני סיפורים של לאבקראפט, הוא בדיוק כזה.
הוא לא עוסק ברוע קונקרטי, לא בשטן, לא במפלצת שצריך להילחם בה – אלא בפער שבין המוח האנושי לבין מה שמעבר לו, ובשאלה הבלתי פתירה: מה קורה כשאנחנו מעיזים להסתכל עמוק מדי.

הסיפור הראשון, המודל של פיקמן, מתמקד בצייר מהולל ומוקצה כאחד, ריצ'רד פיקמן, שנעלם מהעולם באורח מסתורי. חברו, המספר, משחזר את הביקור האחרון שערך בסטודיו של פיקמן – מקום שבו האמנות כבר לא מחקה את המציאות אלא מתמזגת איתה, או בוראת אותה.
לא מדובר רק באימה אסתטית, אלא באיום ממשי: מה אם היופי שאנחנו מעריצים נובע ממקור שאנחנו לא באמת רוצים להכיר?

הסיפור השני, המוזיקה של אריך זאן, מהלך בתחביר אחר – כמעט כולו מרומז, אטום, חלומי. בחדר עליית גג בבית עקום בפריז, מנגן זקן חרש מוזיקה קמאית, פראית, שנדמה שהיא מנסה לעצור משהו מלחדור פנימה.
אין פה תיאור מובהק של איום, אין אפילו סוף "ברור" – אבל התחושה היא של גירוד מתמשך, כמו שמיעה של תדר שלא נועד לאוזן אנושית. זה לא פחד שצורח – זה פחד שלוחש, והוא מדויק יותר.

תרגומו של דוד ישראל ארונשטם שומר על הקצב המהוסס, העקיף, של לאבקראפט – כזה שלא רץ לפואנטה, אלא בונה את הפחד כמו שצייר בונה רקע לאיקונוגרפיה גותית.
השפה עשירה, לפעמים ארכאית, לפעמים רזה בכוונה. היא לא מעוניינת לקלוע לטעם של הקורא – היא משרתת את האקלים של הסיפור.

הוצאת קתרזיס ממשיכה כאן את הקו שלה: ספרים קטנים, מדויקים, שמזמינים מפגש קצר אך עמוק עם ספרות גבולית – בין הזיה לרוחניות, בין פנטזיה לאימה מטפיזית. הבחירה לכלול שני סיפורים דווקא אלה לא מקרית – שניהם עוסקים ביצירה (ציור ומוזיקה) ככוח מסוכן, בלתי נשלט, שמחבר את האדם למשהו שמעבר לתודעה.

באופן אישי אני ממש אוהב את הפרויקט הזה ואת התרגומים הנהדרים וממשיך לחכות לספרים הנוספים בסדרה.

איפה אפי? חיפוש במהירות האור / מרטין הנדפורד
הוצאת שוקן
מאנגלית: אורה דנקנר
איורים: מרטין הנדפורד

אני כאמן מאוד אוהב את איפה אפי, הפרטים הקטנים באיורים של הנדפורד הם נפלאים וכיף להתבונן בסגנון ובדמויות הרבות ובעולם הצבעוני והחי של ספרי "איפה אפי".

הספר הזה קצת לוקח את הפורמט למקום אחר ומרענן יותר, 11 כפולות עמודים.
כל אחת מהן כוללת שני איורים נפרדים אך קשורים נושאית. הייחוד כאן הוא בכך שניתן להניח את הספר שטוח בין שני משתתפים, כך שכל אחד יחפש את אפי בצד שלו – מעין דו-קרב ויזואלי .​

הפורמט הזה מציע דרך התחרות את מהירות החיפוש ומי מוצא יותר ומציב אתגר חדש ומעניין.

אני כבר אומר שזה לא קל. אמנם עיינתי בו לבדי וללא אלמנט התחרות אבל האתגר הוא גדול ואני גם שואל את עצמי האם חובבי איפה אפי יתחברו לקונספט.

אני פשוט נהנה בספרים אלו מהעושר הצבעוני ומהחיות הרבה שיש בו, מהאיורים הנפלאים והדמיון העשיר של מרטין הנדפורד.

כיף של ספר.

שיעורים בפיתוח קול / דורית רביניאן
הוצאת עם עובד,
184 עמודים

לפעמים ספר נופל לידיך בדיוק כשהקרקע מתחילה לבעבע. שיעורים בפיתוח קול של דורית רביניאן הוא לא רק ספר על אהבה משפחתית, כאב, זרות ובגידה באינטימיות – הוא גם חקירה ספרותית אמיצה של עצם פעולת הכתיבה ושל הגבולות השבריריים שבין המציאות לבדיה.

הספר בנוי משני חלקים: הראשון, סיפור בדיוני בן 17 פרגמנטים – תיאטרליים, מרוכזים, חדים – על שחקנית ישראלית צעירה שלומדת משחק בניו יורק וחוזרת לישראל בעקבות אשפוזו הפתאומי של אחיה. השני, ממואר מרתק שבו רביניאן עצמה מתייצבת מול הקוראת, חשופה וצלולה, ומשתפת בגילוי לב כמעט חסר תקדים במה שעבר עליה לאורך חמש שנות כתיבה של רומן שלא ראה אור – ובסיבות שהובילו אותה להפוך אותו, בסופו של דבר, ליצירה הזו.

כאן מצטיירת הוירטואוזיות של רביניאן – לא רק כסופרת שמלהטטת עם שפה, אלא כיוצרת שבוראת תוך כדי הרס, שכותבת את עצמה מחוץ לטקסט ובחזרה אליו. הבחירה המבנית של הספר – פרוזה ואחריה ממואר – נושאת עמה מסר כפול: מצד אחד, הקריאה הרצינית ליצירה כאובייקט ספרותי שלם. מצד שני, חבלה מכוונת באשליית "הרומן" לטובת חקירה של מה לא נכתב, מה הושתק, מה נמחק.

הסיפור הבדיוני עוסק בקשר בין אחים – מורכב, טעון, רווי געגוע ואשמה. רביניאן מצליחה לשרטט את הקשר הזה בצורה לא סנטימנטלית, אלא חיה ונושכת, בעיקר דרך היעדרים שבו. השחקנית-הגיבורה מלאה כעסים לא מדוברים, תשוקות נכזבות, קנאה וגאווה. האח – חידתי, שותק, נוכח-נפקד. החלקים הסיפוריים אינם מחפשים "עלילה" במובנה הפשוט, אלא בונים פסיפס רגשי, פנימי, כמו סולו קולי שנפרס צליל אחר צליל.

אבל המהלך הספרותי החזק באמת מגיע בפרק הממוארי. שם, רביניאן פורמת את עצמה מול הקוראת. היא חושפת את המאבק הפנימי שכרוך היה בעצם ניסיון הכתיבה – החרדות, הספקות, החרדה ממניפולציה רגשית, מהשתקה, מהצפה. היא מדברת על הרומן הלא-נשלם שגנזה, על השאלות האתיות שהובילו להחלטה לא לפרסמו כמות שהוא – ובעצם, על האומץ לבחור מחדש איך לכתוב אמת.

זהו רגע ספרותי נדיר שבו יוצרת מוכנה לוותר על "יצירה שלמה" לטובת אמירה כנה. היא בוחרת לשתף בתהליך, במקום להציג תוצאה נקייה. בכך, היא לא רק מספרת סיפור – היא מזמינה אותנו, הקוראים, להשתתף בבחירה המוסרית והאסתטית שמרכיבה כל טקסט.

לקרוא את שיעורים בפיתוח קול כקורא ראשון של רביניאן – זו כניסה אחורית כמעט ללב העשייה שלה. זו לא דלת הכניסה הקלאסית של גדר חיה או סמטת השקדיות בעומריג'אן, אלא פתח צדדי ואינטימי, לא מלוטש במובן הקונבנציונלי – אבל חד, מורכב, מטלטל. ומבחינתי – פתח שגרם לי לרצות לקרוא אותה עוד.

זו אינה יצירה שמחפשת לרצות, אלא יצירה שחותרת לאמת – גם אם היא שבורה, גנוזה, מחוקה למחצה. בעידן שבו רבות מהיצירות נמדדות בכמה הן "זורמות", רביניאן מבקשת מאיתנו להאט, להקשיב, ולעבור איתה שיעור בפיתוח קול – לא רק שלה, אלא גם שלנו.

חתולה אורחת / טקשי היראידה
הוצאת כתר
149 עמודים
מיפנית: עינת קופר

לא צריך לאהוב חתולים כדי להתחבר לספר הזה – אבל זה בהחלט עוזר. אני, בכל אופן, אוהב חתולים. אוהב את הדרך שבה הם בוחרים בך – לא כי הם צריכים אותך, אלא כי הם רוצים להיות שם, לידך. באותה מידה של חופשיות, נגיעה והתרחקות, כתוב גם חתולה אורחת של טקשי היראידה – ספר שמתגנב אליך לאט, יושב לידך בשקט, ואז מתמסר.

הסיפור פשוט: זוג צעיר, משורר ואשתו, שוכרים בית בשכונת מגורים בטוקיו. הם עובדים מהבית, שותקים רוב הזמן, והימים נמתחים בין קפה לקפה. ואז מגיעה חתולה. לא שלהם – של השכנים. אבל היא בוחרת לבקר דווקא אצלם. לשהות. לצפות. לשהות עוד.

הספר הזה מתרחש במרווחים. בין משפט למשפט, בין צעד לצעד של החתולה, בין מבט אחד של הזוג לשני. זוהי ספרות יפנית במיטבה – כזו שמכבדת את השקט, את ההשהיה, את מה שלא נאמר. זה לא רומן של עלילה, אלא של אווירה. של נוכחות. החתולה – צ'יבי – הופכת לדמות מראה עבור הזוג, וכל מה שנאמר עליה הוא בעצם אמירה עליהם. על המתח שביניהם, על השגרה, על האובדן שאולי היה, ואולי עוד יבוא.

אני אוהב את הדרך שבה הספר הזה משתף פעולה עם מה שהתרבות היפנית יודעת היטב: שחתולים הם לא רק חיות מחמד, אלא סמלים – של מעבר, של חירות, של זמן. מה שלא זז מהר, אבל משתנה.

חתולה אורחת הוא ספר קטן במילים וגדול בתחושות. לא ספר דרמטי, לא סיפור אהבה – אבל כן תזכורת עדינה לכך שלפעמים דווקא מישהי שבאה רק לבקר, יכולה להשאיר אחריה שובל של הבנה חדשה.
כמו חתול. כמו שיר.
כמו זיכרון.

רווח של חמש / טלי כהן צדק
הוצאת שתים
223 עמודים

יש ספרים שנכתבים בתזמון נכון, ויש ספרים שנכתבים לפני הזמן – אבל כשהם יוצאים, המציאות משיגה אותם והופכת אותם לכמעט דוקומנטריים. רווח של חמש שייך לסוג השני. הוא פורסם לפני המלחמה של 7 באוקטובר, אבל נדמה שהוא נכתב על הרגע הזה ממש: הרגע שבו אם מסתכלת על הילד שלה, ורואה מולו את הצבא, את עזה, את האפשרות שהוא לא יחזור.

הספר עוקב אחר נתי, אם לשלושה ממושב בצפון, שבנה הבכור, עידו, מתקרב לגיוס. כשהיא מזהה דפוס של סבבי לחימה בעזה המתרחשים כל חמש שנים, היא מפתחת רעיון בלתי נתפס: לזרז את פרוץ הסבב הבא – כדי שייגמר עוד לפני שעידו ילבש מדים. מה שנשמע כמו פרנויה הזויה – מקבל לפתע קווים מאוד ריאליים.

כשהמדינה במצב מלחמה מתמשך, וההנהגה לא מספקת ביטחון, גם לא אשליה של ביטחון – האימה הזו כבר לא נראית קיצונית. כל אם בארץ הזו, בשקט של הלילה, שואלת את עצמה איפה הילד שלה, מתי הוא עונה, למה אין קליטה, והאם הוא יחזור. הספר הזה פשוט עושה עם זה צעד אחד קיצוני קדימה – אבל בלי ציניות ובלי פאתוס.

הכתיבה של כהן צדק פשוטה, דיבורית, לא מנסה להרשים. כל הספר בנוי כמונולוג פנימי של נתי, פונה לעידו, כמו מכתבים שלא יישלחו. זה לא סגנון שיתאים לכל אחד – לפעמים חסר קונפליקט חיצוני, לפעמים הרעיון קצת נמתח – אבל התחושה היא של אותנטיות גמורה. כאילו מישהו שפך בפניך את לבו, בלי עריכה.

וזו בדיוק הנקודה החזקה של הספר: לא המתח – אלא הכאב. לא השאלה מה היא תעשה – אלא מאיפה היא פועלת.

רווח של חמש הוא ספר שמפגיש אותנו עם שאלה אכזרית, אך הכרחית: עד כמה רחוק מותר ללכת כדי לשמור על מי שאתה אוהב? והאם אפשר לשפוט אמא שמרגישה שהמערכת הפקירה אותה, ושאין לה ברירה אלא לקחת את גורל בנה בידיה, גם אם המחיר הוא מחר מלחמה.

זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה יומיומית היום.

ספר קשה, בועט, לא תמיד נעים – אבל חשוב. מומלץ במיוחד עכשיו, כשכולנו חיים על הקצה, וכל אם בישראל הפכה בעצם לדמות בתוך הסיפור הזה.

2ב' האגדי / לישי טננבאום
ספרי ניב
262 עמודים

הספר 2ב' האגדי אינו רק ממואר אישי של מפקד טנק – הוא תיעוד חי ונושם של שבר, של אחיזה בקרקע בוערת, ושל אומץ אנושי במובנו הפשוט והכואב ביותר. לישי טננבאום, אזרח, בעל ואבא לשתי ילדות, התעורר ביום שבת, 7 באוקטובר, למציאות שלא ביקש. בתוך שעות, מצא את עצמו שוב על צריח הטנק, מפקד על צוות שנשלח אל לב התופת ברצועת עזה.

הספר, שנכתב מתוך ניסיון לאחות את הפצעים הפנימיים של הלוחם שחזר אך לא שב באמת, מציג סיפור נטול ליטוש. זה אינו ספר גבורה במובן הקלאסי, אלא תיאור ישיר, כמעט יבש לעיתים, של מה שקרה בטנק 2ב' – בין מטענים מתפוצצים, בין התחפרות בקרב מתמשך לבין שיחות קצרות על חיים, פחד, ואנשים שלא שבו.

טננבאום מצליח לזקק חוויות קשות לכדי פרוזה נגישה, אבל לא מתחנפת. הוא לא מחפש רחמים ולא מייצר מיתוס; הוא כותב כדי להבין. וכמו רבים מהלוחמים של 7.10, גם הוא ממשיך להילחם – רק שהפעם בשקט, בשעות הקטנות, מול זיכרונות שמסרבים לשתוק.

2ב' האגדי ראוי לקריאה לא רק כעדות אותנטית, אלא כחלון לעולמם של לוחמים שחצו את הקווים – לא רק הגיאוגרפיים, אלא גם הנפשיים. זה ספר על הגוף בשדה הקרב – אבל לא פחות על הנפש אחריו. על הטראומה שמתקתקת מתחת לפני השטח, על החיפוש אחרי משמעות, ועל הכוח הלא מובן מאליו לספר.

זה לא ספר שמרחמים עליו – זה ספר שמכבדים אותו. כי הוא נכתב בדם קר.

דרקולה / בראם סטוקר
הוצאת סלע מאיר
427 עמודים
תרגום: אורי רדלר

לפעמים ספר תופס אותך לא דרך הדלת הראשית אלא מהחריץ שמתחת. לא כי הוא שואב אותך — אלא להפך, כי הוא דוחף אותך החוצה, אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כמו נמשך באיזה מגנט חלש, עיקש, אל תוך האפלה שלו.
כך הייתה הקריאה שלי ב"דרקולה" — קריאה איטית, מקוטעת, מלווה בהפסקות מרובות, לפעמים של ימים שלמים ואף יותר מכך. ועדיין, למרות הכול — ואולי בגלל — הסיפור החזיק אותי כמו ציפורן חדה בעורף.

מדובר ביצירה מכוננת, לא פחות, של ספרות האימה, שהשפעתה ניכרת עד היום כמעט בכל תיאור קולנועי או ספרותי של ערפדים. אבל הקריאה ב"דרקולה" של בראם סטוקר, במיוחד במהדורה החדשה והמהודקת של סלע מאיר בתרגומו של אורי רדלר ז"ל, אינה פשוטה כלל. לא רק בגלל אורך הספר או השפה הגותית–ארכאית, אלא בעיקר בשל הבחירה הסגנונית לספר את הכל דרך מכתבים, יומנים, קטעי עיתונות ודיווחים — אמצעי שמרחיק את הקורא מהדמויות אבל בו זמנית חושף אותן באופן אינטימי כמעט מציצני.

הסיפור מתחיל במסעו של ג'ונתן הארקר, עורך דין צעיר, אל טירתו של הרוזן דרקולה בטרנסילבניה — נסיעה שמיד מקבלת נופך מטריד, כמעט מסויט. כל פרט קטן — הדממה, האור המועט, מבטי האיכרים — לובש משמעות מרמזת, קודרת.
כשהרוזן מופיע, השעון נעצר. יש משהו בדמות הזו, באיפוק שלה, בחיוך הדקיק, שגורם לך כקורא להרגיש שאתה נוגע במה שאסור.

ומכאן העלילה מתפזרת ללונדון, לניסיונות החקירה, לגיבורים שמנסים להבין מול מה הם עומדים. יש כאן מסע מרובה דמויות — מינה וג'ונתן, לוסי, ד"ר סיוורד, פרופסור ואן הלסינג — כולם יחד יוצרים רשת של קולות ונקודות מבט, בלי קול מספר עליון. והבחירה הזו, על אף שהיא מאטה את הקצב ודורשת ריכוז לא קטן, מצליחה לשמר את תחושת הערפל. אנחנו לא יודעים יותר ממה שהדמויות יודעות. אין אמת מוחלטת. רק פחד.

מה שמהדהד לאורך הספר הוא לא רק האימה עצמה — אלא המאבק. המאבק בין החושך לאור, בין עולם ישן שמסרב למות לבין אנגליה הוויקטוריאנית עם רכבותיה, רופאיה ומכשיר ההקלטה שלה. המאבק הזה מתרחש גם בגוף, גם בנפש. לוסי, למשל, נקרעת בין שני עולמות. דרקולה לא רק שותה דם — הוא מדביק, משחית, מטמא.

הקריאה בתרגומו של אורי רדלר מחזירה אותך לנשימה של סוף המאה ה-19. הוא לא מפחד לשמר את הלשון הגבוהה, את המבנים התחביריים הכבדים. לפעמים זה עייף אותי, לא אשקר. אבל יש בזה גם יופי — תחושת טקסטורה, עומק, נאמנות לרוח התקופה. רדלר גם הוסיף הערות שוליים מועילות מאוד, שעוזרות לקורא להבין הקשרים תרבותיים והיסטוריים בלי להרגיש שהוא טובע.

ובסוף, כשהמסע אל הלב של דרקולה מגיע לשיאו, כשדמויות קורסות תחת עייפות, ספק, קנאה, כאב — אתה מרגיש שאתה גם שם. לא מהופנט, לא נשאב. פשוט מלווה.

"דרקולה" הוא לא ספר שצריך לקרוא ברצף אחד. הוא דורש סבלנות, ויתור על הרגלי צריכה מהירים. אבל הוא משלם בריבית.
לא בזכות הפחד — אלא בזכות האופן שבו הוא מציב אותך מול הפחד. לא צורח — לוחש. לא רודף — מזמין.
ובזמן שאתה מחפש בו את הסכין, אתה מגלה שהוא שם מראה.

הספר שבעין הסערה / רות אוזקי
הוצאת עם עובד
565 עמודים
מאנגלית: שירי שפירא

זהו הספר הראשון שאני קורא מאת רות אוזקי, ואני מודה שצללתי אליו בלי ציפיות מוקדמות. אבל ככל שהתקדמתי, מצאתי את עצמי מהופנט – לא בגלל עלילה רועמת או טוויסטים מרעישים, אלא בזכות העומק השקט שלה, היכולת לגעת בנושאים רגישים בצורה רגישה ומלאת חמלה, והעושר הסגנוני שמאפשר לך לשהות עוד ועוד בתוך השורות.

זה ספר על התמודדות עם אבל, אבל לא במובן הפסיכולוגיסטי השחוק. גיבורו, בני הוא נער מתבגר שאיבד את אביו – מוזיקאי ג’אז מתוסכל שמצא את סופו מתחת לגלגלי משאית – ונשאר בבית עם אם שמאבדת אחיזה במציאות. בני מתחיל לשמוע קולות. לא קולות של רוחות רפאים, אלא קולות של חפצים. הקולות אינם מיסטיים דווקא, אלא שיקוף של כאוס פנימי: החפצים מדברים, מתווכחים, מתלוננים, זועקים. ובני לא מצליח לסתום את רעש העולם.

אוזקי לא כופה על הקורא פרשנות ברורה: האם מדובר באירוע נפשי? בריאליזם קסום? באלגוריה על עומס החיים המודרני? כל האפשרויות מונחות זו לצד זו. אבל ברור שהספר הזה לא עוסק רק בקולות אלא בהקשבה – הקשבה אמיתית, נדירה, לדברים שנדחקים לשוליים: לאבל, לחפצים, לילדים שנשכחו, לאמהות מתמוטטות, לספרים שמבקשים שיקראו בהם לא כדי לברוח מהמציאות אלא כדי לפגוש בה פנים אל פנים.

לצד הקול הייחודי של בני, נמצא קולו של הספר עצמו, שמדבר איתו – ולעיתים אפילו מתווכח איתו. הבחירה להפוך את הספר לדמות מספרת היא אולי אחת המחוות המטא-ספרותיות הכי נועזות ומרגשות שקראתי לאחרונה. היא מעצימה את החוויה של הקריאה כסוג של שיחה – לא רק בין הקורא לדמויות, אלא בין האדם למה שהוא בוחר להכניס לעולמו: טקסטים, זיכרונות, חפצים, שברי שיחות.

הכתיבה של אוזקי עשירה אבל לא מתייפייפת, שופעת תובנות בלי להתחכם. היא יודעת לבנות עולם שבו כל שבר, כל פריט נטוש, כל משפט של ילד שמתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, הופך למשהו שיש להקשיב לו. הספר מדבר גם על אגרנות, על הצטברות בלתי נסבלת של חפצים וזיכרונות – אבל הוא עושה זאת מתוך חמלה, לא מתוך שיפוט. ואולי זו המתנה הגדולה שלו: הוא מבקש מהקורא לשהות עם אי-הנוחות, לא לדלג עליה.

למרות אורכו, הספר לא הרגיש כבד. להיפך – כל פרק בו הוא כמו שכבה נוספת שנחשפת, עוד תנועה בתוך הנפש הסוערת של ילד שמנסה להבין למה העולם לא שותק לרגע.

אחרי הקריאה, נשארתי עם מחשבה פשוטה אך עמוקה: כמה מעט אנחנו מקשיבים. וכמה קשה, אבל גם חיוני, ללמוד לשמוע – לא רק את מה שנעים לנו, אלא את מה שמבקש את תשומת הלב שלנו כבר הרבה זמן.

הר בקופסת זכוכית / אריאל שינקין
הוצאת אפיק – סדרת חרטום
170 עמודים

זהו הספר השני שאני קורא מתוך סדרת "חרטום" של אפיק, ויש משהו בסדרה הזו – באסתטיקה, באורך המדויק, באיזון בין פיוט לסיפור – שמצליח לגעת בי. הר בקופסת זכוכית של אריאל שינקין לא דומה לספר הקודם שקראתי מהסדרה, ובכל זאת נשמרת בו אותה תחושת חיפוש אחר שפה. לא רק שפה ספרותית – אלא שפה פנימית, רגשית, שפה של שייכות.

הספר מורכב מסיפורים קצרים, חלקם כמעט לא סיפורים אלא מראות – רגעים קטנים של בדידות, זרות, געגוע – וכולם שזורים בחוויה של מהגר. זה לא ספר שמתאר עלילה דרמטית של הגירה. לא עוני, לא טראומה, לא דרמות של קליטה. שינקין כותב אחרת. הוא כותב את המעברים הקטנים, את הנתק שבין המבט פנימה לבין מה שהעולם רואה מבחוץ, את התחושה שאתה תמיד קצת מחוץ לפריים – אפילו כשאתה באמצע החדר.

הדמויות שלו – ויש תחושה שהן תמיד קרובות מאוד אליו – נעות בין שני עולמות: גאורגיה של הילדות, שהיא גם חמה וגם חסרת מנוחה, לבין ישראל של ההווה, שהיא יותר קרקע אבל גם יותר קיר. שתי הזהויות מתנגשות ומתערבבות – לא בצורה מופגנת, אלא בנגיעות. בפרטים. במילים בגאורגית שמופיעות בלי תרגום, בצלילים, בזיכרונות מאוכל, ברחובות עם שמות מוכרים-זרים. לפעמים נדמה ששינקין לא מנסה לגשר על הפער, אלא פשוט לחיות בו.

הקריאה בספר גרמה לי לחשוב הרבה על שאלות של שייכות. לאו דווקא על הגירה – גם על שייכות לתוך החיים שלך, לתוך הזיכרונות שלך, לתוך שפה שאף פעם לא הרגשת שהיא ממש שלך. משהו במינוריות של שינקין, באופן שבו הוא שותל תמונה, דיאלוג, מחווה אחת קטנה – מצליח לייצר עומק רגשי בלי להכריז עליו.

זה ספר שצריך להאט מולו. להקשיב לו. לפעמים הוא כמעט חולף לידך בלי שתשמע, אבל אם תתן לו להיכנס – תרגיש איך הוא מתיישב עמוק בפנים, כמו הר קטן, שקט, בקופסה.

מומלץ מאוד.

התמונה הקטנה / דרור משעני
ידיעות ספרים ואחוזת בית, 2025
150 עמודים

זה הספר הראשון של דרור משעני שאני קורא. כן, אני יודע – הוא כבר מזמן לא שם חדש, ולמי שקורא מותחנים ישראליים, שמו מוכר היטב. אבל דווקא התמונה הקטנה, ספר שהוא לא רומן אלא יומן, לא מתח אלא מסמך אישי־פוליטי־רגשי – הוא זה שמשך אותי אל כתיבתו. אולי בגלל שהוא נכתב בזמן אמת, אולי בגלל שהוא מנסה להחזיק מורכבות במקום שכולם רוצים פשטות.

זה יומן שמתחיל בטולוז, ימים ספורים לפני 7 באוקטובר. משעני, עם אשתו ומשפחתו לצורך קידום ספריו. ואז – החדשות, החזרה החפוזה לארץ, ובחודשים שלאחר מכן – חיים בתוך מלחמה. אבל בניגוד למה שאפשר היה לצפות – אין כאן גבורה, אין כאן ססמאות, וגם לא איזו התפרקות דרמטית. יש כאן אבא שמנסה להסביר לילד למה יש אזעקות. סופר שמנסה להבין איך כותבים כשכל מילה מרגישה מיותרת. אזרח שמנסה להאמין במוסר בתוך כאוס.

הכוח של הספר נמצא דווקא בצניעות שלו. הוא לא "מתיימר" להיות קול לדור או ניתוח פוליטי חכם מהרגיל – אבל הוא כן משרטט בקווים עדינים את המתח התמידי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו מסוגלים להגיד בקול. בין חיי המשפחה לבין התמוטטות הסדר הציבורי. בין הכתיבה לבין חוסר האונים.

והאומץ האמיתי כאן – לפחות בעיניי – הוא לאו דווקא בעמדות הפוליטיות שהספר מציג, שבחלקן מעוררות מחלוקת: חמלה לתושבי עזה, ביקורת על פעולות ישראל, הבנה מורכבת של הטרגדיה הפלסטינית־יהודית. האומץ הוא בלהשאיר הרבה מקומות פתוחים. בלא להתיימר לדעת. בלהגיד "אני פוחד", "אני לא יודע", "אני משתדל להיות בן אדם".

יש בספר הזה רגעים שבהם הרגשתי שהוא כמעט לא ספרותי – שהוא מדי יומיומי, מדי פשוט. אבל אולי זה חלק מהעניין. התמונה הקטנה לא רוצה להרשים. הוא רוצה לדייק. לתת מקום. להזכיר לנו שכל עוד אנחנו מסוגלים לשאול שאלות – גם כשאין להן תשובות – אולי עוד לא איבדנו הכל.

משעני כותב ביושר, לעיתים ביובש, לפעמים בחמלה, לפעמים בכעס. זו לא כתיבה ש"מסחררת", אבל היא נטועה עמוק בקרקע. וזה, אולי, מה שהכי נזקק לו עכשיו.

מומלץ למי שמוכן להניח לרגע את העלילה בצד, ולהתבונן פנימה – בעיניים פקוחות.