שעוני נוכחות / יואב אבני
הוצאת כתר
352 עמודים

אם היה צריך להמציא תת-ז'אנר חדש שיאגד לתוכו גם מסע בזמן, גם ישראליות שמרגישה לא מתאמצת מדי, גם פנטזיה שמתחפשת לריאליזם וגם הומור עם תובנות, שעוני נוכחות של יואב אבני משתייך בדיוק לשם, מבלי להתנצל על כך לשנייה.

זה לא ספר "כבד", לא מהסוג שמנסה להוכיח לך שהוא גאוני או מהפכני. ובדיוק בגלל זה – הוא עובד. אבני כותב רומן הרפתקאות שכולו זרימה, קפיצות בין תקופות, טכנולוגיה עם קריצה, וניחוח ישראלי מובהק שלא מרגיש מתאמץ להיות "קולע" או "שייך". זה פשוט שם, באוויר, בשמות הדמויות, בצורת הדיבור, ברחוב שאתה מזהה בלי שיכתבו את שמו.

העלילה לוקחת את בועז – גיק הייטק מפוטר ומעט אבוד – ומושיבה מולו שלוש דמויות שמגיעות משלוש תקופות היסטוריות שונות: שוטרת משנות ה-80, מרגל צרפתי מהמאה ה-19, ורועה צאן מקראי. לא, זו לא התחלה של בדיחה. זה פשוט תרגיל מדויק בכתיבה שמצליחה לחבר בין תקופות בלי ליפול לקלישאות. כל דמות מביאה איתה לא רק תקופה, אלא עולם, נקודת מבט ושפה, וזה שהן מצליחות לדבר ביניהן (ובעיקר איתנו) – זו כבר אמנות.

מהר מאוד מתברר שהופעתן של הדמויות קשורה לתקלות בזמן – כנראה כתוצאה ממערכת בינה מלאכותית ממשלתית שפועלת "קצת יותר מדי טוב". מכאן מתחיל מסע חקירתי שהוא גם בלשי, גם רגשי, וגם פילוסופי בקטנה – אבל בלי הטפות. הסיפור מתגלגל מהר, הדיאלוגים שנונים, והאירוניה שקטה אבל חדה.

כמו ספריו הקודמים של אבני (שלושה דברים לאי-בנה למשל), גם כאן יש תחושה של משחק – אבל משחק חכם. הוא בונה עולם שמרגיש מוכר אבל מוזר, מצחיק אבל מהורהר, ישראלי עד העצם אבל כזה שאפשר לקרוא גם באמריקה ולהגיד "זה מגניב, אבל אין לי מושג מה זה שוק הכרמל".

ולמרות המסע בזמן וההתרחשויות הסהרוריות – זה ספר על כאן ועכשיו. על משמעות ההווה, על איך אנחנו מגדירים את עצמנו מול מה שהיינו ומול מה שהיינו יכולים להיות.

אז אם אתם מחפשים ספר שהוא גם מהנה, גם חכם, גם לא שגרתי – שעוני נוכחות שווה את הזמן שלכם. פשוט אל תשכחו להחתים כרטיס כשאתם נכנסים אליו.

הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל / אדלברט פון שאמיסו
הוצאת עם עובד
106 עמודים
מגרמנית: אילנה המרמן

זה נראה כמו סיפור ילדים. יש בו גיבור תמים, דמות מסתורית, עסקה על טבעית, ואפילו שק קסמים שמפיק זהב בלי סוף. אבל כבר אחרי כמה עמודים ברור שזה לא סיפור לילדים – אלא משל קיומי על מחיר הזהות, על ניכור, על מה אנחנו מקריבים כדי להיות מקובלים, ומה נשאר מאיתנו כשאנחנו מוותרים על עצמנו.

פטר שלמיל, גיבור הסיפור, מוכר את הצל שלו לאיש לבוש אפור שמופיע לפתע ומציע לו עסקה: צל תמורת עושר אינסופי. בהתחלה הכול נראה כמו הצלחה. הוא מתעשר, אבל עד מהרה מגלה שהחברה לא מסוגלת להכיל אדם שאין לו צל. אנשים נבהלים ממנו, בורחים ממנו, חושדים בו. הוא נהיה מושא ללעג, פחד, דחייה. ובסופו של דבר – לבד.

זה לא רק סיפור על צל פיזי, כמובן. הצל הוא האלמנט שמלווה אותנו תמיד, גם אם איננו רואים אותו. הוא מייצג את החלקים האפלים יותר, הפחות "מוצגים", שאי אפשר לנתק מהם בלי לאבד משהו מהמהות האנושית. שלמיל עושה את הוויתור הזה בתחושת רווח, אבל לא מבין שהוא בעצם התנתק מעצמו.

במובן הזה, זה ספר חכם מאוד. הוא מתלבש על סיפור פשוט ומושך, אבל מגיש בתוכו שאלות עמוקות: עד כמה הזהות שלנו תלויה במה שאחרים רואים? האם אפשר "להחליף" את הצל במשהו נוצץ יותר – כסף, מעמד, יוקרה – מבלי לשלם מחיר עמוק יותר?

מה שמרשים הוא שלא מדובר בטקסט כבד או מתפלסף. השפה (גם בתרגום המצוין של אילנה המרמן) נגישה, הדמויות חדות, ויש אפילו רגעים של הומור דק. אבל התחושה הכללית היא של עצב, של אדם שמתפרק לאט מבפנים. לא מתוך טרגדיה גדולה – אלא מתוך בחירה קטנה שהולכת ומכרסמת.

הספר נכתב בתחילת המאה ה-19, אבל התחושות שהוא מעורר רלוונטיות מאוד גם היום. בעולם שמודד אנשים לפי הישגים, תארים, עוקבים וכסף – קשה שלא להרגיש לפעמים כמו מישהו שמכר משהו חשוב בדרך. לא תמיד יודעים מה בדיוק, עד שהוא כבר לא שם.

הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל הוא ספר על אדם שביקש להשתייך, אבל גילה שהוא הפך לשקוף. סיפור שיש בו פיוט וגם חרדה, עדינות לצד כאב. ספר קטן בגודלו, גדול בתחושת הבטן שהוא משאיר.

המתים שותקים / ארתור שניצלר
הוצאת אפרסמון
123 עמודים
מגרמנית: גדי גולדברג

יש סופרים שלא צריכים להרים את הקול כדי ללחוש לתוך הנפש של הקורא.
ארתור שניצלר הוא אחד מהם.
הכתיבה שלו שקטה, מדויקת, ובו-זמנית מצליחה להחזיק בתוכה מתחים אדירים – בין יצר לאשמה, בין אמת לשקר עצמי, בין החיים לבין הידיעה שכל זה זמני מאוד.

הספר הקודם שקראתי מאת שניצלר "העלמה אלזה" בהוצאת ספרית פועלים הותיר עלי רושם חזק מאוד וגם כאן לא התאכזבתי.

שניצלר, אחד מהקולות הגדולים של תחילת המאה ה-20 בווינה, היה גם רופא וגם חוקר של נפש האדם. הידע הזה עובר אצלו לסיפורת בלי שהכתיבה תרגיש כבדה או טכנית. להיפך: הוא חופר עמוק, אבל עושה את זה בשפה פשוטה, נגישה, כזאת שכל אחד יכול להתחבר אליה – אם רק מוכן להקשיב באמת.

"המתים שותקים" מאגד ארבעה סיפורים שונים, שבכל אחד מהם שניצלר בוחן רגעי קצה – סיטואציות שבהן מסכה נופלת, אמת מתפוצצת, והאדם מוצא את עצמו עומד חשוף.

המתים שותקים – הסיפור הפותח והחזק ביותר בקובץ. זוג מאהבים פוגע באדם בתאונה קטלנית. אבל האסון הוא רק ההתחלה: תחת פני השטח נחשפות תחושות האשמה, הפחד, וההתפוררות של מה שנראה היה עד לאותו רגע כקשר בלתי ניתן לשבירה. שניצלר לא כותב כאן דרמה סוחפת אלא רישום עדין של דינמיקה אנושית מתפוררת. התוצאה מצמררת דווקא בגלל האיפוק.

סגן גוסטל – סיפור כמעט כולו מונולוג פנימי של קצין צעיר שמבלה לילה בווינה. החוץ – הסמטאות, האורות, הצללים – הופך מראה של נפשו הפצועה. זה סיפור על גבריות שברירית, על פחד מפני חוסר ערך, על הקרב הפנימי שמתחולל מאחורי החזות החיצונית. למי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בלי להכריז על זה – זה סיפור אדיר.

פרחים – סיפור קצר מאוד, כמעט קטע רגשי. לא הרבה קורה בו במובן החיצוני: קבלה של זר פרחים מפעילה אצל המספרת שרשרת זכרונות ואובדן. אבל שוב, אצל שניצלר – מה שנראה קטן, נושא בתוכו משקל רגשי עצום. אפשר לקרוא את הסיפור הזה בשלוש דקות, אבל הוא יישאר בראש הרבה אחר כך.

ההתנבאות – הסיפור המיסטי ביותר בקובץ. גבר שמקבל נבואה קטנה וגורלית, ומכאן מתגלגלת שרשרת החלטות והתרחשויות. זה הסיפור הפחות מדויק מבין הארבעה – קצת יותר גולמי מבחינת עיצוב דמויות – אבל מעלה רעיונות חזקים על חופש רצון, פחד, ואמונה עצמית.

בסך הכול, "המתים שותקים" הוא ספר שמתאים במיוחד למי שמוכן לקרוא לא רק מה שכתוב – אלא גם מה שלא נאמר.
הקסם של שניצלר הוא בזה שהוא סומך על הקורא: שהוא יבין את הרמזים, ירגיש את החנק שמאחורי המשפטים, יזהה את הסדקים שמתרחבים.

זו לא ספרות שמחפשת להרשים. זו ספרות שמבקשת לגעת – ובמובן הזה, היא לא פחות מאמנות עדינה.

י' כמו ים / גולי פורת
הוצאת שתים
247 עמודים

יש משהו כמעט לא הוגן בציפייה שספר ביכורים יעמוד בסטנדרט של כתיבה משוכללת, רגישה ובוגרת. "י' כמו ים" של גולי פורת לא רק עומד בציפייה הזו, אלא מתגלה כיצירה שיש בה עומק רגשי, עידון תיאורתי, ויכולת נדירה להאיר את אזורי הדמדומים שבין שייכות לזרות, בין אהבה לבדידות.

הספר עוקב אחר שירה, צלמת ישראלית שעקרה לאמריקה ומנסה להכות שורש במקום שאינו נושא את שפתה. זהו סיפור של מהגרים, אבל במובנים עמוקים יותר זה סיפור על קרקע שאינה יציבה, על הניסיון לעגן את הזהות במשהו מתמשך – בזוגיות, בילדים, בזיכרון, במבט של מצלמה. גולי פורת בוחרת לספר את הסיפור במילים מדודות מאוד, כמעט מצולמות בעצמן, כשהשפה מחזיקה מתח תמידי בין הפשטות לבין הסערה שמתחתיה.

האוירה ב"י' כמו ים" נבנית לאט, כמעט בהיסח הדעת. זו אינה דרמה רועמת אלא נימי סיפור שמתוחים מתחת לפני השטח. המרחק מהבית, השפה החדשה שפורמת את הזהות, ההתמודדות עם הורות, עם קשרים שמאבדים אחיזה – כל אלה שזורים בטון איטי אך מדויק, שמצליח להעביר לקורא את תחושת התלישות כאילו היתה אויר לנשימה.

עמית, בן זוגה של שירה, הוא דמות שמגלמת את הפער התרבותי ואת הכמיהה להיטמעות. הוא שייך יותר למקום החדש, מדבר את השפה אחרת, נושא חלום אחר על חיים באמריקה. הקשר ביניהם, שהיה אמור להיות עוגן, הופך בהדרגה למקור נוסף לניכור ולתחושת זרות. השיחות המדוללות, הוויתורים הקטנים, התחושה שדברים נשארים בלתי נאמרים – כל אלה מצטברים ויוצרים מרחק רגשי כבד, שמכרסם באמון ובאהבה.

כאשר אימה של שירה חולה, זו לא רק מחלה שמזעיקה אותה הביתה – זו הזדמנות אחרונה לגעת בשורשים שהולכים ונפרמים. הבחירה לשוב לישראל אינה החלטה פרקטית בלבד; היא בקע רגשי עמוק, צורך להיאחז במקום שבו המילים מובנות, שבו החיבורים לא דורשים תרגום. החזרה אינה מוצגת כהתאוששות או כניצחון, אלא כהכרה בשבר ובוויתור – ועם זאת, גם כמעשה של נאמנות לעצמה.

הכתיבה של גולי פורת ראויה לציון: מאופקת אך לא קרה, רגישה אך לא מתייפייפת. היא יודעת מתי לעצור רגע לפני הדרמה, מתי לתת לשתיקה לדבר. הסיפור נמסר דרך תודעתה של שירה, במין זרם מודעין רך, שמערבב עבר והווה, זיכרונות וחלומות, בלי לאבד את תחושת הכיוון.

זהו ספר שבמרכזו לא עלילה גדולה אלא דמויות חיות במלוא שבירותן. שירה ועמית, וביניהם הילד הקטן, הם מיקרוקוסמוס של ניסיון אנושי לחיות בין עולמות. אין כאן פתרונות פשוטים או סיומות הרמטיות; יש קבלה מפוכחת של העובדה שברוב המקרים, אנחנו ממשיכים לשאת את שברינו הלאה, כמו ים שחוזר ומכה על חוף זר.

"י' כמו ים" הוא ספר עדין אך חזק, ספר שקט שמותיר הד ארוך. הוא מצליח לגעת בשאלות כבדות – זהות, אהבה, בית – בלי להכביד, ובלי לנסות להציע תשובות קלות. עבורי, זו אחת התכונות המרשימות ביותר בספרות: היכולת להישאר עם השאלה, להאיר אותה, ואז להניח לה לשקוע לאיטה בלב הקורא.

ספר ביכורים מרשים באמת, שמבטיח מאוד להמשך.

סוכן בצללים / אלכס גרליס
הוצאת פן
344 עמודים
מאנגלית: אילן פן

"סוכן בצללים" הוא הספר השלישי בסדרת הריגול של אלכס גרליס שיוצא לי לקרוא, ומבחינתי מדובר בעוד הוכחה שמדובר באחת מסדרות הריגול המשובחות שזמינות היום בעברית — סדרה שמספקת בדיוק את מה שהיא מבטיחה: אסקפיזם חכם, קצבי, ומלא אווירה, כזה שסוחף אותך החוצה מהיומיום לשעות של קריאה לא מתאמצת אך לא רדודה.

גרליס, שביסס לעצמו שם בקרב חובבי הז'אנר, בונה כאן שוב סיפור שמתרחש בלב ליון שבצרפת הכבושה, בימים שבהם הגבול בין בגידה לנאמנות הפך דק להכאיב. אחרי פשיטה אכזרית של הגסטפו על פגישה חשאית של מנהיגי המחתרת, נשלחים ג'ק מילר וסופיה פון נאונדורף — צמד סוכנים בעלי דינמיקה טעונה אך יעילה — לנסות ולאתר את הבוגד מבפנים. הסכנה מוחשית, החבלים נכרכים מכל עבר, והאווירה כבדה כמו אבק הפצצות ברחובות.

זה ספר שיודע את המלאכה. העלילה מתקדמת בקצב מדוד — לא דוהרת עד איבוד אווירה, ולא משתהה עד חוסר סבלנות. הדמויות אמנם לפעמים נעות בגבולות הצפוי (הסוכן הקר רוח, הסוכנת החכמה והרגישה, הנבל האכזר), אבל הן עושות זאת באלגנטיות ובתחושת אותנטיות מסוימת, לא כדמויות קרטון. גרליס משכיל לשלב דמויות היסטוריות אמיתיות, כמו קלאוס ברבי, לתוך הסיפור הבדיוני, מבלי להעמיס על הקורא גודש מיותר של עובדות.

התרגום של אילן פן עושה עבודה טובה. הוא קולח ומעביר היטב את האווירה הדרוכה והמאיימת של הסיפור, גם אם פה ושם מרגישים שבאנגלית המקורית היה אולי מתח נוסף בין השורות.

"סוכן בצללים" אינו מנסה לחדש מהפכות בז'אנר הריגול — וזה דווקא חלק מהקסם שבו. הוא מספק בדיוק את מה שחובב ספרי הריגול מבקש: סיפור מעניין, מהודק, עם מינון נכון של אקשן, דרמה ואנושיות. לא יצירת מופת ספרותית, אבל בהחלט מנת אסקפיזם עשויה היטב, שתגרום לכם לרצות להניח הכל בצד ולהישאב למבצעי חבלה וחשיפת מרגלים במשך ערב אחד או שניים.

תולדות האנושות, השולטים בהיסטוריה / יובל נח הררי
הוצאת דביר
265 עמודים
עיבוד וכתיבה משותפת / דויד ואנדרמולן
עיבוד ואיור / דניאל קסנאווה
צביעת איורים / קלייר שמפיון

הכרך השלישי בסדרת הקומיקס "תולדות האנושות – היסטוריה מאוירת" בוחר בדרך לא שגרתית לספר את סיפור האנושות: שעשועון טלוויזיה סאטירי, שבו כוחות היסטוריים שונים מתמודדים על התואר "השולט האמיתי בהיסטוריה". כל כוח – מזל, כסף, מלחמה, דת ואחרים – מציג את מועמדותו מול צוות שופטים וידוענים, ומגבה את טענותיו בעובדות היסטוריות, מחזות דרמטיים והומור בועט.

מדובר בניסיון מבריק להפוך תובנות עמוקות על ההיסטוריה למופע ראווה חזותי. הררי ממשיך לפרק את האשליות הגדולות שמרכיבות את התרבות האנושית – מיתוסים, דתות, מוסדות כלכליים – ומגיש אותן כאן כוויכוח תוסס וציני, עטוף באסתטיקה צבעונית ואגרסיבית. הפורמט לא רק משעשע אלא גם מעורר מחשבה: האם יש באמת שליט יחיד להיסטוריה, או שמדובר בשדה קרב של נרטיבים?

עם זאת, דווקא העיצוב הנועז פוגע בקריאות. הדחיסות הוויזואלית, כמות הטקסט, עומס הבדיחות, והמעברים החדים בין סצנות – יוצרים תחושת הצפה. קשה לעקוב אחרי העלילה או להבין לעומק את מהלך הטיעונים. הסגנון מנסה להחזיק יותר מדי רעיונות, והתוצאה לעיתים מבולגנת.

יש רגעים מבריקים לאורך הקריאה, ודמויות המשנה מצליחות להמחיש רעיונות מופשטים באופן שנון. אבל התחושה היא של מסע אינטלקטואלי שהפך למופע קרקסי: מסקרן, צבעוני, חכם – אך גם מתיש.

בסופו של דבר, הספר מתאים למי שמכיר את משנתו של הררי או מחפש דרך פרובוקטיבית לעורר דיון היסטורי. הוא פחות מתאים למי שמחפש עלילה סדורה או חוויית קריאה רגועה. זו יצירה נועזת, אבל לא תמיד נגישה – כזו שמעוררת עניין, אך גם שואלת בלי להרפות: מי באמת שולט בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?

החוף הרחוק ביותר / אורסולה לה גווין
הוצאת הכורסא
244 עמודים
תרגום: תומר בן אהרון

המשכתי עם סדרת ארץ ים בעיקר בגלל ההבטחה – אותה איכות ספרותית שזיהיתי כבר בספר הראשון. הפעם, ב"החוף הרחוק ביותר", אורסולה לה גווין כבר לא מתעסקת רק בכוחו של הקוסם גד (המכונה גם "נץ") אלא מתבוננת בכוח עצמו – מהותו, הפיתוי שבו, ומה שנשאר מאחור כשמנסים לאחוז בו לנצח.

זהו ספר אפל בהרבה מקודמיו, כמעט נזירי במבנה שלו – מסע ימי שיש בו דממה, מוות, המתנה. ולצד זה, דווקא כאן, בצל השכחה, הכאב והקִרבה לעולם המתים, נולדת אולי ההגדרה המדויקת ביותר לאנושיות.

גד כבר אינו נער. הוא הארכימג – סמל לסמכות, חוכמה ואיזון. אבל דווקא בזקנתו הרוחנית, כשהוא אמור לשלוט לחלוטין בכוחות הקסם, הוא נדרש למסע שממנו אין חזרה – לא רק מרחבית אלא קיומית. לצידו עולה דמות חדשה: ארן, נסיך צעיר שמבקש להבין את מקומו בעולם, והופך לשיקוף אחר של גד עצמו – בבגרותו, בחולשותיו ובשאלות שעוד אין להן תשובה.

הקסם נעלם מארץ ים. לא נגנב – פשוט הולך ומתפוגג, כאילו נשכח. זה מיתוס שבור, אגדת קסמים בגרסה דהויה, שמתמודדת לא רק עם אויב פיזי אלא עם התפוררות ההגדרות הבסיסיות של החיים. האם יש משמעות לשיר אם איש כבר לא זוכר אותו? האם אפשר להילחם בריקנות?

מה שמרשים בספר הזה זו דווקא היכולת של לה גווין לא לנסות להרשים. אין כאן דרקונים רבים או קרבות מזהירים. מה שיש – זה שקט. הליכה איטית, צעד אחרי צעד, באוקיינוס אפל שמוביל לארץ המתים. זהו ספר על סף התהום – תהום ההכרה בסופיות, בתעתועי הזהות, ובעובדה שכוח אמיתי הוא גם היכולת לוותר.

אם הספר הראשון היה מסע חניכה, הרי שזהו מסע פרידה. גם מהקסם, גם מהעבר, ובעיקר מהאגו. וגיבור אמיתי, כך מראה לה גווין, הוא לא זה שמנצח – אלא זה שיודע לשאת את המחיר.

כמו בספרים הקודמים, גם כאן התרגום של תומר בן אהרון מדויק ומכבד, והכריכה – יצירה של ממש – מצליחה ללכוד את האווירה המהורהרת של הסיפור. זהו לא רק ספר פנטזיה. זו הרהור ארוך על מוות, משמעות, והתבגרות. והכי חשוב – הוא לא מנסה לרגש בכוח, אלא מציע לקורא לצלול, לאט, אל תוך שאלה אחת פשוטה: מהו דבר ששווה לשמר, גם כשכל השאר נשכח?

מומלץ, אבל לא למי שמחפש קצב. למי שמחפש עומק.

הטיוטה השביעית / ניר ברזל
הוצאת פרדס, 2025
152 עמודים

יש ספרים שלא צועקים את מה שיש להם לומר, אלא מתעקשים ללחוש – בקול צלול, בעברית מדויקת, בציניות שניכרת דווקא מתוך ריסון. הטיוטה השביעית, רומן הביכורים של ניר ברזל, עושה בדיוק את זה: הוא בוחן את המרחק שבין זהות לבין סיפור, בין קול אישי לבין שכתוב מחושב, ובתוך כך חושף כמה קל למחוק את הקווים המפרידים ביניהם.

דן הגלעדי, גיבור הספר, הוא איש מספרים – רואה חשבון שמנהל חיי בורגנות נוחים, עם קשרים סבוכים עם ילדיו, ויחסי עבודה עם חברת הייטק נוצצת בשם קוואסקו. אל שגרת יומו נכנס מחדש חבר ילדותו, חיים קבסקי – אדם שולי למראית עין, מתרגם מתבודד, שבעמל רב שוקד על כתיבת רומן ריאליסטי. כשדן נחשף לטיוטה של קבסקי, קורה משהו: לא התפעלות פשוטה, אלא תהליך מורכב של משיכה, השתלטות והפנמה.

דן, מבלי להצהיר על כך, מתחיל לעבד את הטקסט של קבסקי דרך עדשותיו שלו. הוא "משפר", מייעץ, מציע ניסוחים, ובעיקר – מאמץ לעצמו חלקים הולכים וגדלים מתוך הסיפור. במובנים מסוימים, הוא רואה במילים הכתובות אפשרות לנסח מחדש גם את חייו שלו, לשכתב את עצמו לאורן. לאט ובשקט, נוצר טשטוש כמעט בלתי מורגש בין הסופר למפרש, בין המקור למעבד – טשטוש שדן אינו ממהר לברר, כי הוא משרת אותו היטב.

ברזל משרטט את התהליך הזה ברגישות ובתחכום. אין כאן דרמה רועשת, אלא הצטברות של מחוות, שיחות, תיקונים קטנים, שמוליכים את הקורא להבנה שבעצם מדובר במהלך מוסרי לא פשוט. קבסקי לא מתנגד – אבל גם לא באמת נוכח. ודמותו של דן, שהחיים אט אט חושפים בה סדקים, נחשפת כמורכבת, לא רק כרודפת הצללה אלא גם כאבודה בתוך רעיונות על משמעות, שייכות וסיפור אישי.

ראוי לציין את העברית של ברזל – יש בה בהירות מהסוג הנדיר: כזו שלא מחפשת להרשים, אלא פשוט להיות מדויקת. הדיאלוגים יושבים היטב, התיאורים מאופקים אך פועלים, והמשפטים נשמעים כאילו נכתבו כדי להישמע – לא רק כדי להיקרא.

במרכזו, הטיוטה השביעית הוא ספר על בעלות – לא על רכוש, אלא על גרסאות של אמת. זהו סיפור על היחסים שבין יצירה לקשר אנושי, בין המילים שאדם כותב לבין אלה שמשכתבים אותו. ברזל מצליח להאיר את המתח הזה בלי להכביר מילים, ובלי לשפוט. ספר מעודן, מבריק, שנכנס מתחת לעור ומותיר שם שאלה פתוחה.

המזבח שבגן/ שירה כהן
הוצאת כהל
40 עמודים

כבר ממבט ראשון, הכריכה של "המזבח שבגן" מאת שירה כהן מנסחת את המתח הפנימי שבו הספר כולו פועם: דמות עתיקה, כמעט ארכיאולוגית, ניצבת במרכז, מוקפת בצבעים מתערבלים, סוערים, בשרניים. נדמה שהכריכה מבקשת ללכוד את מהות השירה של כהן — עמידה שקטה אל מול סביבה רגשית ואישית מסחררת. "מזבח", מילה טעונה בטקס, בקרבן, בדם, מוצבת "בגן" – מקום תמים לכאורה, ילדותי, ראשוני. מהלך השירים עוקב אחר המתח הזה, בין תום לטראומה, בין חרדה ליופי, בין שבר לנחמה.

כהן, שביססה קו שירי אישי ומובחן, כותבת כאן שירה ישירה, חפה מעידון יתר, אך מלאה ברגישות עיקשת. יש בשירים עיסוק חוזר באימהות, בזוגיות, באובדן, בכאב של חיים יומיומיים ובכמיהה לחמלה בסיסית. כך למשל בשיר "סף-חזקה", שבו היא כותבת: "מרוב חרדה על מה שיכול לקרות לילדים / לא הבאתי לעולם ילדים". המשפט הזה, חשוף ובלתי מתנצל, מגלם את האומץ שבספר – לא להסתיר את החרדה, אלא להעניק לה קול שירי.

בשירים אחרים, כמו "שיר סתיו" או "לחם", עולה תחושת שבר פמיניסטי אך לא סיסמתית; כאב נשי שאינו דורש חמלה אלא הבנה. ישנה גם נימה מיתית־יומיומית, המחברת בין עולמות פנימיים לסיטואציות מוכרות — כמו חרדת קיום מול בנק או זוגיות.

"המזבח שבגן" הוא ספר שירה נוקב, כן, ולעיתים כמעט לא נעים — לא כי הוא צורח, אלא דווקא כי הוא לוחש אמת בעוצמה. הוא כתוב בקול של אישה שמסרבת ליפות את הכאב ומזמינה את הקורא לשבת לצידה, בגן ההקרבה שלה, ולהקשיב.
מומלץ.

ביישנות וכבוד / דאג סולסטד
ספרית פועלים
138 עמודים
מנורווגית:דנה כספי

במרחק כמה עשרות עמודים בלבד, דאג סולסטד מצליח לעשות את מה שספרים רבים בני מאות עמודים רק מנסים: לחשוף את הריק הקיומי של האדם בן הזמן הזה – ובפרט של מי שעדיין נאחז באידיאל כלשהו, כשהעולם כבר משך ממנו את הקרקע.

"ביישנות וכבוד" הוא ספר על מורה – אבל לא פחות מכך, זהו ספר על אדם שכבר לא מבין את מקומו בעולם.

אני זוכר שלפני יותר מעשור לימדתי בתיכון תולדות האמנות והרגשתי שאני מלמד בעיקר את עצמי. את התלמידים לא עניין המקצוע או תוכן השיעור אלא רק מה יהיה במיקוד לבגרות. התחושה שלי היתה של ייאוש, חינוך שמלמד איך לעבור מבחן ולא איך לתת לתוכן ולידע לחלחל לתלמידים ולשפר את חייהם.

הגיבור, אליאס רוקלה, מורה לספרות בתיכון באוסלו, נקלע ביום רגיל לשיעור ספרות על איבסן. רגע שנראה כמעט טכני – עוד ניסיון להעביר חומר לתלמידים שכבר מזמן ויתרו על הקשבה – מתפוצץ לרסיסים. אליאס נשבר. הוא לא צועק, לא משתולל. הוא פשוט לא מצליח להחזיק עוד את הסיפור של עצמו. השיעור קורס – והוא איתו.

ומכאן, מתחיל מסע. לא מסע פיזי – אלא שיטוט בעיר שמקביל להתפוררות פנימית. אליאס הולך, חושב, נזכר, מנתח. כמעט בלי דיאלוגים. כמעט בלי קצב. רק תודעה חדה מדי, ביישנית מדי, שמסרבת לקבל את ההתרוקנות של כל מה שפעם היה בעל ערך.

סולסטד משתמש בדמות המורה לא רק כדי לתאר את מצבו של איש חינוך נורווגי, אלא כדי לסמן את קריסתו של מעמד שלם.
המורה, שבעבר היה מקור לידע, השראה, דוגמה – עומד מול כיתה שלא מבינה על מה הוא מדבר, ולא רוצה להבין.
התלמידים משועממים, מתנכרים, לפעמים עוינים – ובעיקר משקפים לו את מה שהוא כבר חושד בו בעצמו:
שאין לו עוד מקום.

מערכת החינוך, כך נדמה, כבר לא שואלת שאלות. היא עסוקה בניהול, בציונים, בהישרדות. לא בהגות, לא באסתטיקה, לא בספקות הגדולים. כל מה שאליאס גדל עליו, כל האידיאלים שמהם נבנה – נעלמו מהשיח.
וכשאין מקום לשיחה על ערכים – מה נותר מהכבוד העצמי של מי שבנה את עצמו עליהם?

הביישנות בספר אינה מגדרית, אינה חברתית – אלא קיומית. זו רתיעה עמוקה מלהיות חלק מהעולם הזה, כפי שהוא מתנהל.
היא נובעת ממודעות עצמית חריפה, חונקת, כמעט אכזרית.
אליאס רואה את עצמו כפי שהוא, בלי פילטרים, בלי נחמה. הוא מודע לכל כישלון, לכל זיוף, לכל ניסיון כושל להחזיק פנים של סמכות או משמעות.

הכבוד, מן העבר השני, הוא לא עוד "כבוד" במובן הגברי או ההיררכי – אלא החיפוש הנואש אחר זכות הקיום.
האם עדיין מותר לי להרגיש שיש ערך למי שאני?
זו שאלה שבבסיסה מונחת לא רק בושה, אלא גם גאווה עמוקה שלא רוצה להיכנע לציניות.

הכתיבה של סולסטד מהודקת, מדויקת, חסרת רחמים. אין כאן חמלה ספרותית או רגעי התרפקות.
הוא כותב כמו מי שחייב לשמור על פנים חתומות כדי לא להתפרק.
אבל דווקא בגלל זה, הרגש שבו חזק פי כמה – כי הוא מגיע ממרחק, כמו הדהוד של כאב שלא העז להרים קול.

סולסטד, מהסופרים הבולטים בנורווגיה מאז שנות ה־70, ידוע בכתיבתו האינטלקטואלית והפוליטית, ובבחירות אמיצות: בין אם כתב על ניכור קיומי, על אידיאולוגיה קומוניסטית שקרסה, או על דמויות שוליים – תמיד היה נאמן לחקירה של האדם כיצור שבור אך עקשן.
הוא כתב את הספר הזה בגיל 52, בערך בגילו של הגיבור – ומרגישים את הקרבה.

"ביישנות וכבוד" הוא רומן קטן בגודלו, אבל כואב, חכם, וחד כתער. הוא לא נותן פתרונות – אבל מציב מראה כנה לאדם שמסרב לשתף פעולה עם עולם שמזלזל בו.

זהו ספר שמציע לא ליפול לרחמים עצמיים – אך גם לא לאבד את התחושה שעדיין ראוי לשאול:
איפה נשאר לנו מקום להיות עדינים, חושבים, ואפילו – פשוט נוכחים?